יומן

זה התחיל מוזר, נו טוב ממתי דברים אצלי מתחילים נורמאלים, הפעם זה היה ממש מוזר, עד כדי כך שהתקשרתי לרופא נשים שלי, להגיד לו שאני חושבת שהפלתי שוב.

הוא בתמורה (דרך המזכירה האדיבה שלו) שלח אותי להירגע, אמר שאין מה לעשות  לחכות שלושה ימים ואם אני לא מקבלת מחזור, לבדוק שוב על מקל.

קדמה לזה תחושה שלי שהפעם אני בהריון, גם שרון היה שותף בתחושה, התנהגתי הרגשתי הריון. זמן ההמתנה הזה, בין תחושה לבין האיחור  או לפחות הזמן של הבדיקה הוא נוראי. הפעם בדקתי ביום "איחור" 1, התמודדתי לבד מול פס בודד של בדיקת הריון שהביט עלי .אבל משהו לא הסתדר. יום אחרי זה, דימום מוזר, שונה , מאוד , גרם לי כאמור להתקשר לרופא. התבאסתי, שרון החליט שננסה שוב מחר בבקר. למרות כל מה שהרופא אמר וביקש ממני לעשות את זה עם פיפי ראשון של בוקר.

בשש בבקר השארתי בשירותים כוס. ששרון קם אמרתי לו שאני לא מסוגלת אבל השארתי כוס בשירותים.

אחרי עשר דקות הוא חוזר, יש פס בהיר הוא אומר, אבל יש מצב שזה לא אמיתי כי זה לא "טרי", בואי תעשי עוד אחד.. אז עשיתי ושוב היה פס בהיר.

תוך שעתיים הגענו לרופא שלי, לקחת מרשם לקלקסן שההמטולוג רשם לי, ועל הדרך קיבלתי גם פוגסטרון בנרות, בגלל הדימום המוזר.

צאי לדרך, תחזרי עוד שלושה שבועות לראות דופק...

איחלתי לרופא שאני לא רוצה לראות ו/או לשמוע אותו קודם ו. יצאנו לדרך.

איך מתארים את מה שעבר?

לא יודעת.

נתחיל מזה שזה סוד, החלטתי הפעם שלא מדברים על זה, לפחות עד שאני לא רואה דופק, יוצאים מהכלל הם ההורים שלי, אמא של שרון וגיסתי שילדה כמה שבועות לפני,והמפגש בינינו אחר הלידה היה מאוד מיוחד (ולו בגלל העובדה שבהריון האחרון שלי היינו בהריון יחד), וכן קבוצה מאוד קטנה של חברות קרובות שיחד אנחנו קבוצת תמיכה לאחר אובדן שעברנו כמעט יחד..

יצאנו לדרך...

והיא לא פשוטה,כל יום אני מתעלמת מתחושות וצורות, כל לילה שרון מזריק לי, כי אני לא מסוגלת.

ועל הדרך להתמודד גם עם הסביבה לא היה פשוט, אני לא מבינה למה אנשים מתעקשים לשאול אותי, לא ברור לי . למה קיבנימט צריך לשאול בחורה במצבי אם היא בהריון.. גם עם זה התמודדתי, עם הרבה דמעות. תוספות ההורמונים עושות את שלהם, זה מביא אותי לבכי דיי בקלות.

זה כל כך קשה, התמודדות הזו, אז למה אני צריכה להתמודד גם איתכם?

לא רוצה לחלוק, לא רוצה לספר תעזבו.

ואני יודעת שהם לא עושים את זה מרוע, או כדי להשביע את יצר הסקרנות אלא מאהבה

וזה עדיין לא קל.

כל לילה אני אומרת לעצמי עברנו עוד יום.

ואז הגיע היום.

עברו שלושה שבועות.

אנחנו מפקידים את פיבי אצל אחי, ויוצאים לרופא, בדרך אני דיי מפסיקה לנשום, בהמתנה אצל הרופא אני מפתחת התקף חרדה, כזה שגורם לך לחשוב שאת בהתקף לב.

שרון כמו שרק שרון יודע, מרגיע אותי, גורם לי להתרכז בנשימות..

בדיוק שחשבתי שזהו, אני מתעלפת סופית אנחנו נכנסים לרופא

כמעט ולא דיברנו לפני, אני זוכרת שהוא נפעם מהיכולת המהירה שלי להתפשט , שכבתי שם עם עיניים עצומות, כולי מכווצת, והוא בדרכו הרגועה מבקש ממני להרפות, בכל זאת צריך להכניס אלי מטמר..

לקח לו אולי עשר שניות להגיד – יש דופק, אני שוכבת שם עם עיניים עצומות.. הרופא בתמורה העלה סאונד.. והנה שוב דהירות הסוסים שהם דופק של עובר. יאללה תפתחי עיניים הוא אומר לי, בואי נראה מה המצב

ברז הדמעות השתחרר..

שוב אני על הכסא ושוב אני בוכה, כל הפחד משתחרר

עברנו שלב.

כאן הרופא בדק מס' עוברים ושאין "הפתעות" ברחם.

הכול תקין הוא אומר, לא רק שהכול תקין, אלא שגודל העובר גדול ביומיים מתאריך וסת אחרונה.

אני בוכה, והוא שולח את שרון לחבק אותי ולעזור לי להתלבש.

עברנו עוד שלב.

אני יוצאת ממנו וקובעת תורים לשקיפות ולסקירה ראשונה ויודעת שהדרך עוד ארוכה, ושיש בה מכשולים רבים.

אנחנו מתקשרים להודיע להורים שיש דופק, ומחליטים לא לספר , אני לא רוצה לחלוק את זה, מעדיפה להתמודד עם הפחד.

עבר שבוע מאז.. עוד שבוע.

עכשיו יש ספירה חדשה, עד לשקיפות, אנחנו מחליטים לקחת את זה ב BABY STEPS    לחשוב כל פעם עוד קצת קדימה.

ממש כמו שהרופא אמר, אני והאסלה התחברנו, אני מרגישה רע, על תקן חצי סמרטוט, ותוך כדי אני גם נמצאת בפרוייקט (ששם אף אחד לא יודע,למרות שהמזכירה דיי מנחשת), ככה שאחרי הצהרים אני נעזרת הרבה בהורים שלי..

לא פשוט. התוספות גורמות לכל תופעות הלוואי להיות חזקות יותר, עצומות יותר..

אז זהו,

יצאנו לדרך, אני מקווה שהפעם הכול יהיה בסדר, וגם נגיע לסוף. אם יש משהו שאיבדתי זה את התמימות של ההריון.. בתמורה קיבלתי פחד.

קוראים לי רוי, ואתם יודעים את הסוד שלי.