יומן

ומה היה עד עכשיו?

עוברים עלי שבועות לא קלים, פיזית מאוד קשה, הקאות מסיביות, בחילות, עייפות מטורפת וכל זה תוך כדי עבודה על פרויקט (שהצריכה ממני גם שעות וגם נסיעות), וטיפול בפיבי. ההורים שלי ושרון נרתמו לעזרה.

אני עדיין מדחיקה ומשתבללת , אין לי שום כוח ו/או חשק לנהל שיחות של מה שלומך. פשוט לא מסוגלת לשמוע את זה, בדיחות על היותי מחבקת אסלות מעלות לי את הטורים. אני הורמונאלית נוטה להיעלב, וחסרת סבלנות. אז אני פשוט מתעלמת מ90% מהעולם, בתקווה שמתשהו הם יבינו, ואם לא, וואלה זו לא בעיה שלי. לא יכולה ולא רוצה להתמודד עכשיו עם אנשים.

זה מסביר אולי למה לא סיפרתי על ההיריון לאף אחד, אין לי כוח להתמודד.

קבוצת התמיכה הקטנה שבחרתי ושעוטפת אותי עושה את עבודתה נאמנה, משאירה לי את היוזמה לחלוק ולספר, כל אחת מהן מבינה בדיוק איפו אני עומדת, והן יודעות בזהירות עד אין קץ לנוע סביבי.

שרון מתפקד כמלאך גואל מצד אחד, ומצד שני הוא יודע מתי להגיד לי "מספיק", ככה באחת מהשיחות שלנו, בימים היותר קשים, החלטתי לנסות להפסיק "לקטר" על כמה רע לי, אלא לחשוב על הדברים היותר טובים של היום.

בנתיים זה עובד.

נכון לעכשיו נהיה קשה להסתיר, הבטן שלי יחסית גדולה לשבוע הריון, ושסיפרתי אמש לאחי וזוגתו שתחייה הם אמרו שהיה להם ברור לבד, הם רק חיכו שנגיד.

אני מקווה שהפחד יתפוגג קצת אני אספר לעוד מעגל חברות קרוב,שבנתיים אני דוחה כל פגישה אפשרית איתם.

עברנו עוד שלב, עוד קצת ואני אחרי השליש הראשון. תוהה אם אי פעם אני אירגע.