יומן

אני מנסה לנטרל את אפקט הפחד, ואמת? לא ממש הולך לי.

מרוב שאני מדחיקה, מתפתלת ומסננת כל ניסיון לדבר איתי על זה, זה כאלו נעלם.

ומה עכשיו?

הבטן  כבר דיי בחוץ, אי אפשר ממש להסתיר. כל הבדיקות תקינות.

אז למה אני עוד לא סיפרתי לחברות הטובות שלי?

יש בי את אלמנט הפחד, השנה הזו של האובדנים לימדה  אותי שהכול אפשרי, אני דרוכה ויש בי את מי שממתינה שבכל רגע משהו רע יקרה.

זה כבר היה אז למה לא שוב.

אני מקהה את התחושות, מרכזת מאמצים להתעלם מהם, והגוף שלי בתמורה מכה בי. אני עדיין מחבקת אסלות, עדיין חלשה, כאלו הגוף שלי אומר, אני פה.

ואת לא תתעלמי ממני.

בהתחלה אמרתי שאני אספר אחרי הסקירה , שנסיים את השליש הראשון, שנצא מטווח הסיכון המידי, אבל אז אני מזכירה לעצמי שאין דבר כזה, אני יודעת ומודעת שבכל שלב הוא יכול לצוץ, האסון הזה של האובדן, ואני יודעת שלא משנה איך, אין לי דרך להתמודד, כי זה לא פחות כואב שיודעים ושמוכנים.

אבל זה גדול עלי.

אז הנה  הגיע היום הגדול.

כמו כול הלילות לפני הבדיקות התעוררתי חסרת אוויר באמצע הלילה, היה לי קשה לנשום.

סמי התקף חרדה.

ואז הגיע הבדיקה, והפעם בניגוד לקודמת אני מצליחה לתת פרטים, יושבת על הכסא אבל רואים עלי שאני חסרת מנוחה.

גם הפעם רופא סימפטי ומבין כמה שאלות כי חייבים ויאללה לכסא.

אני נושמת עמוק, משתדלת להירגע

ואז גם הוא מראה לי לא רק דופק אלא בית חזה עולה ויורד.. ומשמיע לי דופק.

מחויך הוא אומר, עכשיו אפשר להתחיל?

גם הפעם שרון מצטיין בזיהוי אברים , למרות שחל שיפור ניכר אצלי.

עוד בהתחלה הוא שאל אם אנחנו יודעים את מין העובר, גם הוא דיי הופתע שלא (כי בשקיפות לא ראו) ובעיקר כי לא ממש איכפת לנו.

אז בין לספור אצבעות רגלים, למדוד שוק, הוא מסביר לנו שזה איבר מין זכרי..

יש לנו בן בדרך.

אני ושרון מייד משתעשעים בזה שעד עכשיו ההימור של כולם (כולל ההפתעה של אבא שלי שבכלל הצהיר על זה ) היה על בן, ואני תוהה על מי נעבד ואם בכלל

שרון לא מבין מה אני רוצה

גם אני לא

סוג של התרגשות והורמונים.

אז עוברים על כל האברים, גם הפעם יש לנו עובר עקשן, שממש כמו אחותו הגדולה מסרב להסתובב ולמצלמה, וגם הפעם נאלצים לשקשק לי את הבטן קצת.

חצי שעה אחר כך, יש לנו וי על כל האברים החיוניים, הרופא מציין שזו סקירה מעולה, הכול תקין. ומוציא לנו מכתב לרופא.

בדרך חזרה אני אומרת לשרון, אז עכשיו נספר?

שרון אומר שמבחינתו הכול תלוי בי, ההחלטה לא לספר הייתה שלי, וההחלטה לספר היא שלי, תעשי מה שנוח שלך.

אמרתי לו שאני מפחדת שאם אני אספר זה יהיה אמיתי, הוא מבין את הפחד, אבל חוזר על דברי הרופאים, ומצטט לי את עצמי שאין דבר בטוח בחיים..

אנחנו מתקשרים להורים, אמא שלי לא רוצה לדעת את מין העובר  (שוב), אז אני מבקשת ממנה להעלות את אבא שלי על הקו, ואומרת לו שהניחוש שלו נכון.. מבשרים גם  לאמא של שרון שמאוד נרגשת..

אחרי הצהרים אני אוזרת אומץ לחייג לנשואה, כבר חודשים שאני מתחמקת מפגישה איתה, כל ההתנהלות שלנו גרמה לי ללכת לאחור, ולמרות שמאז היא עושה מאמצים מאוד גדולים להתקרב אני עדיין מרוחקות.

היא לא עונה.

בערב מתקשרת חברה רחוקה עם הצעת עבודה מפתה, אני נאלצת לסרב לה חלקית (לפיבי אין סידור לאוגוסט), ועל הדרך מספרת לה. היא מגיבה בשמחה, אומרת שבאמת הגיע הזמן.. לכי תספרי לה מה עברתי..

זהו,

יום אחרי פגשתי את הבלונדית, בין סיפורי הדייטים שלה, לסיפורי העבודה של שתינו היא שאלה מה חדש,ואני פשט פלטתי לה "חוץ מזה שאני בהריון" היא נחנקה ופלטה זעקת שמחה, כל הבית קפה הרים ראש לראות מה קורה, היא אמרה שהיא חשדה קצת, גם בגלל שכל הזמן דחיתי את הפגישה וגם כי קצת רואים עלי, ידעתי היא אמרה שעם כל מה שעברת אסור לי פשוט לשאול, או שאת העלת במשקל, או שאת בהריון ועוד לא רוצה לספר, ידעתי שעם כל הסקרנות פשוט צריך לעזוב אותך.

לא התאפקתי וכמעט התחלתי לבכות, אמרתי לה שהלוואי וכל החברות שלי היו כמוהה, ולמרות שעולם ההריון והלידה רחוק ממנה היא מגלה רגישות מופלאה.

זהו,

עכשיו אולי מתשהו אני אחזור לנשום