יומן

נעצרת. מבט חטוף מול המראה ואת רואה אותה. דמות מנגד, סימני השינה עוד ניכרים בפניה, הקמט של השמיכה הזיות של הכרית. נעצרת.

המבט הזה , מבט של שינה טרופה, גנובה שהופרעה באחת.

מכירה את המבט הזה, מכירה את הדמות.

רוצה להגיד לה שיהיה בסדר, שזה רק משבר קטן וזה יעבור. יודעת בדיוק איך היא מרגישה.

יודעת שעוד כמה רגעים האור והקור בחדר יעשו את שלהם והיא תעלם.

במקומה תופיע הצללית המוכרת, רטינה ארוכה תשוחרר לחלל האוויר, היד תגשש אל המזגן, תפעיל אותו על שיא החימום, הגוף ילך בדרך לא דרך ישר אל המטבח, קפה.

רוצה לגנוב איתה עוד רגע, רגע אחד לפני שהעולם האמיתי מגיע, לפני שההודעות יופיעו , שהטלפון יצלצל או אולי לפני שהחשש שהוא יישאר דומם. לאן הם נעלמו כולם?

לא קל לה עכשיו.

ככה באמצע כל הרעש הכול  דממה.

את רוצה להגיד לה שהיא חזקה, ממש כמו כל הבולשיט שאומרים לה, רוצה להגיד לה לא לשכוח מהיכן  היא באה, לא לשכוח שסך החלקים שלה גדול יותר מסך השלם.

מביטה  במראה. כמה זמן עבר מאז שהיא שם? ממתי מתעלמת ממנה?

לאט לאט היא מתפוגגת הדמות הזאת , הפנים הופכים אחרים, השיער הסתור מקבל צורה, יד נוגעת.

הנה הגוף. הוא עוד מתעקש להיות שם. מסרב להעלם.

הגוף הזה התרגל שלחום, כל כך קר לו. כמה מהר הגוף הזה התרגל למצב חדש, כמה מהר הוא התרגל ליד זרה משוטטת לנגיעה קלה, לחום גוף אחר.

הגוף הזה קר עכשיו, והוא דורש פתאום מגע. רוצה מגע זר, מוכר מרגש חדש.

והיא יודעת עכשיו זו הנקודה שהיא לא רוצה לחזור אליה, הגוף, הוא לא מבין מה עובר אח"כ על הנפש.

רואים על הגוף גם את סימני השינה, סימני סדין.

עוד רגע קט והכול מתפוגג.

הקור חודר לעצמות, הדמות מתפוגגת.

מציאות.