מפחיד לפגוש אהבת ילדות, הסקרנות מה נותר מהילד , מה נותר מהתמימות.
ערב, טלפון מספר לא מוכר, רוי היי זה שרון.
צחוק מתגלגל.
דיברנו שעה בטלפון, מסתבר שחגגו לו היום ימולדת, עברי אומנם אבל המשפחה החליטה להפתיע אותו.
אחרי שעה החלטנו להיפגש. בהתחלה קבענו בבר הבית שלי, הוא לא שותה אלכוהול , נראה לי מוזר.
לא יודעת למה אמרתי לו לבוא.
אני אף פעם לא קובעת איתם ברחוב שלי, אז שאני אגיד למשהו לבוא? הרגיש לי נכון.
חצי שעה אח"כ שרון מתייצב,הוא נראה ממש אחרת ממה שזכרתי אותו. הוא מבקש ממני לחייך, את יודעת רוי אני הכי זוכר את החיוך שלך, תמיד היה לך אחד כזה מאוזן לאוזן.אני מחייכת והוא מבסוט הנה משהו שלא השתנה בכלל, החיוך שלך.
ושיחה מתחילה, ואיתה השוק. שוק שלי שוק שלו.
מסתבר שאנחנו הולכים באותו שביל כבר שנים, כל אחד הולך על הצד השני שלו, כל כך הרבה דברים מקבלים, דברים שהרבה מעבר להגיון. נוח לי איתו.אנחנו מדברים על העבר, על האהבה שלנו, לא אני ולא הוא זוכרים למה נפרדנו.
באמצע אנחנו עושים חשבון. עשרים שנה לא ראינו אחד את השני.
עשרים שנה והוא נמצא פה לידי, זר מוכר, כאלו לא ראינו אחד את השני מקסימום שבוע.
היינו ביחד עד עכשיו, מדברים המון, אנחנו משלמים ביחד. ואנחנו פורטים את העשרים שנה האחרונות כל פעם עולה עוד משהו. זה כבר הרבה מעבר לצירוף מקרים, וכל מי שמכיר אותי יודע שאני הדבר הכי לא רוחני שיכול להיות אבל הסברים אין לי
משהו בתחושה אנחנו שני קצוות של אותו חבל, אני סופר אנרגטית הוא סופר רגוע.אנחנו צריכים למצוא את האמצעהוא אמר .
הוא מספר לי שהוא חושב עלי כבר שנים, לא ידע להסביר למה בדיוק עכשיו. אנחנו נדע אולי. אבל מקרי זה לא.כל כך הרבה מילים, מטענים, משפטים שהושלמו.
מספרים על חוויות, על תבניות זוגיות,על עיסוקים על העולם, עשרים שנה בכמה שעות.
אני מלווה אותו עכשיו החוצה, האור כבר עלה. עכשיו בוקר. ונדמה לי שרק לפני קצת זמן שמתי מים לקפה.
אני כותבת פה, כותבת ומוחקת.
לא יודעת לאן זה ילך מפה, אבל יש פה קטע, שלא ברור לי לגמרי, יש פה המון דברים שהם מעבר לצירוף מקרים. הרבה מעבר.
בוקר טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
