2/2005
לנסות להסביר זו משימה מאוד קשה.
לנסות להסביר מה עובר עלי ביומיים האחרונים זו סוג של משימה בלתי אפשרית פגש את השד יודע מה. כל כך הרבה דברים כל כך מעט הגיון.
שההינו חברים ההינו כותבים אחד לשני כל יום, מכתב ועוד מכתב. היום עשרים שנה אחרי המציאו את המייל.
אז הנה כמה מילים .
אהובה שלי
אני לא יודע מאיפה להתחיל ולנסות להסביר מה קורה פה ,לי לך לנו אני יודע שאנחנו "קצת" דשים וטוחנים את זה וחשבתי שאולי לא צריך לדוש בזה כל כך צריך לקבל את זה ופשוט לזרום. אני יודע שקל להגיד את זה מאשר לעשות אבל אני לפחות ינסה ובעצם עושה את זה . בצהרים יצאתי לטייל עם הטמבל וזה היה טיול מדהים הרגשתי שאני מרחף (ולא בגלל הטמבל ) מאושר ופתאום אני מוצא את עצמי נגרר כמו עפיפון על הדשא הכלב המניאק שלי ניצל את ההזדמנות שריחפתי ופשוט גרר אותי פתאום מצאתי את עצמי רץ אחריו כמו מפגר לתוך השיחים למזלי עצרתי בזמן .
את מכירה את זה כשאתה מאוהב פתאום כולם נמשכים עליך (תיסלחי לי על כך שאני מדבר ושואל בלשון זכר זה מתוך הרגל) זה מטורף אני מקבל כבר יומיים טלפונים וSMS מכל מיני בנות שלא שמעתי מהם שנים וחודשים שמחפשות אותי וזה כל כך רחוק ממני פתאום אני אפילו לא טורח לחזור עליהם כי אני יודע מה הן מחפשות ורוצות וזה לא מעניין או מושך/מפתה אותי .
א ת ל א י ו צ א ת ל י מ ה ר א ש אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר חוץ ממך ועל התחושה של להרגיש אותך לחבק ולנשק אותך אני כל הזמן מפסיק באמצע הקלדה כי התחושות מציפות אותי קשה לי להקליד משפט שלם בלי להפסיק.
אני מרגיש איך הלב שלי עולה על גדותיו ומציף את כולי אני פשוט קורן ....
כל הזמן עולה לי תמונה בראש מאתמול כשאת נשענת שוכבת עליי ואני מחבק אותך ומלטף אותך ואת עם עיניים עצומות שוכבת לך נמסה רגועה שלווה קורנת ומדהימה ומידי פעם יש לנו צורך להחזיק ולחבק יותר חזק כדי לראות שזה באמת אמיתי ושאנחנו לא חולמים....
היי חזרתי אבל בעצם את לא יודעת שהלכתי אז כן הייתי חייב לעצור למספר דקות בעקבות המשפט הקודם הרגשתי פתאום וגם קצת עכשיו כל כך מוצף ברגשות שלא יכולתי להמשיך היה לי כמו גוש שחונק בגרון (אבל במובן החיובי ולא השלילי ) ודמעות בעיניים אז קמתי מהמחשב והלכתי לשתות ובדרך (אפשר לחשוב שהלכתי קילומטרים כולה שני צעדים) נתקלתי בטמבל שנכנס באותו רגע אז הייתי איתו כמה דקות עד שנרגעתי קצת
אני תמיד נחשבתי לאדם מאוד קשוח לפעמים גובל במקפיא שלא מפגין רגשות ובעל פניי ולב אבן ואיתך
זה כל כך לא איתך הרגש מציף אותי ואני נותן לו לצאת החוצה ואפילו אומר לך את זה בפנים שזה פשוט מטורף עם היית מספרת את זה לאנשים שהכירו/מכירים אותי הם היו חושבים שאת סובלת מהזיות קשות או שלקחת משהו יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך ולספר לך ואין לי את המילם או היכולת להביע את זה (כשזה לעצמו מוזר כי תמיד הייתי רהוט ובעל כושר ביטוי מופלא ואיתך אני חסר מילים ומגמגם או מתבלבל במילים)
אבל בסוף אני אצליח כרגע אני לא מסוגל כי עוצמת הרגש מכריעה ומהממת אותי אבל באיזה שהוא שלב כושר הביטוי שלי ידביק את הפער .
אהובה יכולתי לכתוב עוד שעות אבל אני צריך לעשות כמה דברים עכשיו את השיר ילדונת ברדיו ואני לא מצליח לראות את המקלדת כי יש לי דמעות בעיניים והכל שטושטש המילים כל כך פגעו בול..
אוהב ומתגעגע,
בעין הסערה.
קשה לי לכתוב לך, קשה לי להגיד לך. הכול כל כך סוער. מהיר, חזק.
לא יודעת איך לענות לזה, אני מנסה לעשות סדר בראש בערך מיום חמישי, אני לא כמוך אצלי דברים זזים בקצב אחר.
מחפשת הגיון.
לא מוצאת.
נגעת בי עם המילים, אבל אני עוד צריכה את הזמן שלי.
עברתי כל כך הרבה דברים בשנים האחרונות, כל כך הרבה עליות מורדות, קשה איתי אני יודעת.
מצד אחד זה חוויה הכי מדהימה בעולם, מצד שני זה הכי מפחיד אותי בעולם.
אני צריכה את הקצב שלי.
אני צריכה לדעת איך לעשות סדר בכל הרעש בראש, הרעש בגוף.
הרעש בנשמה.
והמילים שלך, נוגעות, והדמעות פורצות ואני לא יודעת, זה אושר זה כאב זה לחץ?
הכול מבולבל לי בראש, כל התקופה הזו מבולבלת לי בראש, מה עושים לאן הולכים מתי עוצרים לחשוב.
והנה בתחילת החודש, אחרי שתי שיחות יחסנו לאן, הגעתי למסקנה שעכשיו הפוקוס צריך להיות אחר.
מאסתי בריקנות, מאסתי בחיפושים, השלמתי עם הלבד.
ואז אתה נוחת אצלי בחיים בלי שום אזהרה מוקדמת (טוב לא אחת שאני ראיתי) ושוב הכל בבלגן.
אני עוד מנסה להבין מי אתה, הפעם האחרונה שידעתי מי אתה הייתה מזמן. מנסה לראות הווה, אתה רואה עתיד.
מפחיד אותי קצת.
אני כבר שעה מנסה לרשום לך מה אני צריכה, ויודעת בלי הסבר הגיוני שאתה כבר יודע.
אני יושבת פה מול המקלדת, המילים יוצאות מעצמן.
השביל הזה של החיים או איך שלא נדוש בו יש לו נטיה לברוח לי כל פעם שאני הולכת קצת מהר, או שאני כבר בטוחה במשהו הכל מתחרבש.
פחד.
כן אני יודעת אתה תגיד תעזבי אותו, איך אפשר לעזוב ביום משהו שאתה מגדל במשך 20 שנה?
מילים זה משהו שקל להוציא, יחד עם התמימות איבדתי בדרך גם את הערך למילים.
תצטרך להראות לי את הדרך חזרה.
רוי
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
