אני לא זוכרת מתי בבקר יום האהבה ידעתי שמחכה לי ערב עם הפתעות, אני לא יודעת מתי הרגשתי שיש משהו שבאמת אוהב אותי.
וזה מטורף.
אתמול אחרי השיחה עם תאומת נפשי, עם פרץ הדמעות שלי מול חוסר האונים או אולי ההבנה דווקא שאת המסע הזה אני צריכה לעבור לבד, שהיא שתמיד הייתה שם בכל אחד מהמסעות בדרך, לא יכולה לעבור אותו איתי, שהפעם אין מה לחפש חיזוקים במקומות אחרים אלא להקשיב לקול הפנימי, וללכת ככה בעיניים עצמות, אחרי שיחה קשה, ושלל דמעות חייגתי אליך. לא יודעת למה אבל ידעתי שאני צריכה את החיבוק הזה שלך, לא את המילים לא את הנשיקות , רק אתה שתעטוף אותי.
אתה.
ואני לא יודעת למה, ואני לא יודעת איזה חומה הצלחת לרסק, אבל אתמול גם אני שמתי עוד קצת מהלב שלי על שולחן הניתוחים, ואתה בדממה שלך ברוגע שלנו נתת לי להוציא הכל החוצה.
אני מתחילה לעכל? מתחילה לנסות להבין?
לאט לאט יתפוגג הבלגן, כל פגישה שלנו זה עוד מינימום של שש שעות שיחה, אנחנו מדלגים בין השנים, מקומות מצחיקים, מקומות כואבים, מקומות של אהבה. מדהים איך השעון מתפוגג כל פעם שאנחנו יחד.
התווספו לזה נשיקות קטנות, אלוהים לא זכרתי שזה הכי כייף רק להתנשק עם משהו שעות.
אני הולכת עכשיו, ומביטה על הנייד, כן אני יודעת אני כתבתי לך לתת לי קצת ספייס, אני כתבתי לך לא לחנוק אותי באהבה אלא לתת לי את הקצב, ואתה כתבת שוב ושוב שהקצב הוא שלי..יש לי צביטה קטנה בלב, עוד אין הודעות ממך.
אני מתאהבת?
בבקר יום האהבה, קמתי עם הרגשה שונה .. רק קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
