בשבת שרון נלקח אחר כבוד אל הקן המשפחתי, למזלו הכינוס השבועי היה בנוכחות חסרה , הנשוי זוגתו ואחותי הגדולה נעדרו מסיבות מוצדקות. כך שכל מה שנותר היו הורי ואחי הקטן.
אני חושבת שביום שישי התחיל הלחץ הפנימי שלנו, אני הרי כבר פגשתי את אמא שלו, הוא לא ראה את ההורים שלי עשרים שנה. מראש סיכמנו שלא מדברים על המעבר דירה שהוחלט עליו,בטח לא בנוכחותו.ארוחת צהרים בלתי רשמית.
אז החלטנו אז?
הגענו באופן מפתיע בשעה שנקבעה, כל כך מפתיע שאף אחד לא היה מוכן, אמא שלי הודיעה שעל פי זמני רוי יש לי עוד חצי שעה, שרון חייך , אם היא רק הייתה יודעת כמה פעמים הוא דחק בי להתלבש כבר בבקר שלא נאחר.
הפגישה הייתה חמה לבבית ודיי מוזרה, את החשדנות הרגילה של הורי החליפה שלווה. רק בשביל הפרוטוקול כמעט חמש שנים חלפו מאז שההורים שלי פגשו /ידעו על משהו שכונה בן זוגי . היה ממש שגרתי כאלו אני ושרון לא בקושי חודש ביחד אלא המון שנים. מאי שם נשלפו אלבומי הילדות שלי, אלו שכבר שנים אני מבטיחה לאמא שלי לסדר ולקחת אלי, עוברים אלבום ועוד אחד, ואז אני מוצאת את זה.
העמוד של שרון.צרחות בכל הבית, צחוק גדול.
בעמוד של שרון שם שלו גזור יפה מתוך עיתון, שתי תמונות שנו יחד ואחת שלו לבד.
נפלנו מצחוק, אני הוא ההורים שלי, אחי הצעיר ...
אם היה עוד מעטה של קרח הוא נשבר לרסיסים.באוכל דיברנו על פעם, על היום, ואז בלי שום הכנה מוקדמת סיפרתי להורים שלי שאנחנו עוברים לגור יחד, שאני בעצם חולקת עם שרון את הדירה שלו, ההורים שלי להפתעתי לא נדהמו כלל, שאלו אפו אנחנו מחפשים, מה התקציב ומה יש לנו כפול. הציעו לאחסן אצלהם דברים
הלם מוחלט.
היה עוד משהו שונה בצהרים האלו- אמא שלי.
לא יודעת בדיוק מתי היא השתנתה, במשך שנים אמרתי שיש לי את ההורים הכי מגניבים שיכול להיות, המילה חתונה לא נאמרה בבית, לא הופעל לחץ ולו הקטן על בן זוג חתונה נכדים, לא עלי ולא על אחותי הגדולה ממני. אולי זה החתונה של אחי, אולי זה הגיל פתאום אמא שלי מדברת איתי על חתונה. על זה שאולי שגתה והייתה צריכה ללחוץ (השיחה עסקה כמובן על אחותי הגדולה אבל רמזים עבים מאלו לא יכולתי לקבל).
לא הבנתי מאפו זה בא לי בכלל. הלו מי החליף לי את האמא?
בערב אני ושרון מדברים,
כבר גילינו יחד שכל פעם שאני נלחצת מדיבורים על העתיד אני מקבלת התקף קוצר נשימה, אנחנו מפרקים את מוקשי הפחד שלי לאט. אני מספרת לו שאני בשוק מההורים שלי, שאמא שלי בחיים לא דיברה איתי ככה על חתונות. שרון צוחק, עם האוכל בא התיאבון.ואז אנחנו מדברים עלינו.
זו לא פעם ראשונה שהנושא הזה עולה,כמעט כל מי שפוגש אותנו שואל מתי החתונה, לכולם אנחנו מסבירים בעדינות שירגיעו קודם נעבור לגור יחד, שאין לחץ, ברור לשננו שנועדנו זה לזו אז מה הלחץ.אז מה הפחד שלי?
שרון מחבק אותי חזק, מדברים על נישואין, על רבנות, על דת ואלוהים,על הורות.
פתאום אנחנו לא רק מדברים על חתונה מדברים על ילדים.
יש זמן אני אומרת לו, בוא נהיה קודם קצת אנחנו ביחד.
יש את כל הזמן בעולם הוא אומר לי .
בלי לחץ.
אני מנסה לחזור לנשום.
התחושה הפנימית שלי טובה, ההרגשה שתם החיפוש, שאני כבר מצאתי, שהנפש התאומה שלי מחבקת אותי.
אז למה אני מפחדת?
למה אני מתקשה לנשום?
חיטוט מהיר בעבר שלי מעלה אבק על זכרונות של שיחה כזו עם מיתולוגי אחד, לפני המון שנים, שיחה שהובילה לשיחה שהובילה לשיחה, שהובילה להצעת נישואין שהובילה לפרידה.
אני מדברת עם שרון, אומרת לו שכל הדיסקוס הזה עושה לי רע, ומצד שני אני מודה שהוא עולה ממני, במילים שלא אני בוחרת להגיד אבל נפלטות.
סוגרים את הערב בהבטחה לנשום, לא לפחד ולהגיד הכול.
התחלנו לחפש דירה. צעד קטן גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
