יומן

הזמן: יום שישי

המקום: אי שם בגוש דן

התירוץ: נוסעים להביא משלוח מנות לאחיינים של שרון.

ההינו בדרך ללאחותו בכלל  שהיא השיגה אותנו בטלפון, תשנה מסלול תבוא לאח שלך היא ביקשה, שרון הרים גבה, אחותו אצל אחיו ככה בצהורי יום שישי? הוא עוד לא הספיק לפלוט כלום לדיבורית שאחותו הודיע גם אמא פה.

אני כבר קלטתי את מה שהוא סרב לראות –אמבוש...

אחת אחת.

את שרון אני הכנתי למפגש המשפחתי, לאט לאט הוא פגש אותם בבודדת כמעט . מפגשים שהוכתרו כמוצלחים.

 אצלי, אלוהים יעזור לו אם הוא היה יודע הוא היה מגן עלי. לא יודעת למה יש קטע כזה מלחיץ בלפגוש תמשפחה אולי כי פתאום זה בקטע של משהו רציני, אולי כי אני כבר המון שנים לא פגשתי משפחה של אף אחד וגם שרון לא.

נכנסנו לחצר.

הם יושבים שם סביב שולחן עמוס מטעמים (סוף סוף חג יהודי שמח ומזין) עם המון ילדים מתרוצצים, שמחה גדולה. איך שעברנו את השער אני קולטת אמבוש..

בבית המולה , אחד אחד נגשים מציגים את עצמם  נועצים מבטים.

לנשום לנשוף.

זה היה דיי משעשע, למדתי למי שרון דומה, עיניתי על המון שאלות, הקשבתי לקושיות.

שיצאנו ידעתי, עוד מיכשול עבר.

עבודה.

שרון מובטל כבר כמה חודשים, זו לא הפעם הראשונה שלו זו הפעם הראשונה שהוא דואג.

ואני יודעת שזה בגללי הדאגה הזו שלו.

וכבר פעמים כמעט ונסגר, והיה איזה יום שהוא הלך לעבודה.

רק שזה לא מסתדר.

בשבוע האחרון ראיתי איך זה מתחיל לכרסם בו.

הוא לא ממש רגיל לחלוק אבל מדבר, ראיתי את הקמט הקטן הזה מופיע בקצה של העין, ולא זה לא קמט צחוק חדש. זה קמט של דאגה.

ופתאום יש רגעים של שתיקה, ורגעים של דיבור.

תביני רוי הוא אומר, עכשיו אני צריך לדאוג לשנינו ואנחנו מדברים על לחסוך לעתיד, ואני עדיין בלי עבודה.

ואני שם מנסה לתמוך, בוחרת מילים עדינות ויודעת שכל מילה חוצבת בו עוד קצת .

קשה קצת.