יומן

שבת בבקר.

כמעט כל הארגזים כבר נפרקו, מהבית שלי והבית שלו זה נהפך לבית שלנו. אוסף של חפצים של שניים שהפכו לאחד.

שבע שנים חייתי  לבד, שבע שנים שבהם בעשר אצבעות הרמתי את עצמי למעלה, שבע  שנים מאז שפרקתי את מה שהיה התא המשפחתי  שלי.

שבע שנים רעות? לא בהכרח

למדתי על עצמי המון בשבע שנים שעברו, שאני חזקה (אבל לא כמו שחושבים שאני חזקה) שאין דבר שאני לא יכולה לעשות לבד..

בשמונת השבועות  האחרונים עם שרון למדתי המון, למדתי שמותר לי להיות נאהבת, שזה נפלא שיש משהו שדואג לי, שאני יכולה לפעמים לעצור הכול ולעמוד עם דמעות בעיניים והעולם לא מתמוטט.. ושגם אני בת אנוש עם חולשות ורצונות. למדתי שוב את הביחד, למדתי למצוא לעצמי רגעים של לבד, למדתי על כוחה של האהבה, ולמדתי שאנחנו מחזיקים גם במשברים לא קלים.

לעבור דירה תמיד היה החלק השנוא עלי בחיים, אולי בגלל זה אחד החלומות שלי מאז ומתמיד היה לקנות בית, רק מהמחשבה שמתישהו  אני אצטרך לארוז שוב את הכול לתוך ארגזים, להתחיל לחפש שוב מקום עושה לי רע.

קניית בית הוא אחד החלומות הבודדים שלי שהקפאתי. השלמה עם המצב הכלכלי. והתקופה האחרונה עם שרון לא הייתה קלה, המון מתח יש בחיפושי דירה, המון מאמץ נפשי וגם פיזי , זהלקח לנו את כל האנרגיה הבית הזה, ואני יודעת שיחלפו עוד מכה שבועות עד שהכל ישב בדיוק במקום שירגיש שלנו, שנמצא יחד את המקום לכל הדברים, שנעשה את השיפוצים הקטנים שמטריפים אותו, משגעים אותי ואז נוכל לחזור ולעבוד על הדבר הזה שקרוי אנחנו.

שבת בבקר,

מדהים אותי איך בכמה שבתות כל ההרגלים שלי השתנו..משינה עד אין קץ אני מקיצה יותר מוקדם, מזלילה אקראית של איזה יוגורט לארוחת בוקר, מאלכסון בודד במיטה לחיבוק (אלכסוני יש לציין) עם איש אהוב.שמונה שבועות שהעלימו כהרף עין שבע שנים . העלימו? בערך כי את מה שבניתי על עצמי בשבע שנים האלו אף אחד כבר לא יקח ממני.