יומן

נובמבר 1995,

אני בת 23 ,  חדר וחצי בצפון מרכז תל אביב, חיים עם בן זוג, מתחבטים אם לקחת כלב או לא.

חיים בסוג של אופטמיות ותמימות טהורה ,קצת אחרי צבא, קצת לפני החיים האמיתיים  כל אחד מאיתנו בצד השני של המפה הפוליטית, אני בשמאל הוא בימין עם הסכמה שהמטורפים האלו שיש להם שלטים מוכנים ומילים זוועות  רק למקרה שיש פיגוע  עוד יעשו משהו נורא, לא באמת חשבנו שהם יעשו, אמרנו התווכחנו בינינו אבל , לא באמת חשבנו שיעשו את זה.

התחלות של החיים עבודות חצי זמניות הוא מנהל את אחד המקומות הנחשבים בעיר, אני עבדתי במרכז כנסים ואירועים.

4 בנובמבר 1995  מוצ"ש ערב.

שומדבר לא העיד שזה הולך להיות ערב שונה. כמה שנאתי לעשות משמרות מוצ"ש, אלו היו משמרות של ארבע שעות כלום, כהרגלי ניסיתי להתחמק גם השבת הזאת, רציתי ללכת להפגנה  עם חברים. הבוס שלי, החליט שממש לא. מבחינתו לא מעניין אותו כלום .

הכול היה שגרתי בערב ההוא, כמו שחשבתי עבודה לא הייתה, למטה חגגו איזה אירוע ואני כל מה שהיה לי זה טלפון דומם .  מידי פעם עברתי מול מסך הטלוויזיה הפתוח בחדר הקטן בסוף המסדרון, מנסה לראות מה אומרים בעצרת. מהצצה האחרונה יצאתי שאני מפזמת לי את שיר לשלום..

כמה דקות אח"כ, נכנס א' חיוור כמו סיד לקומה - "ירו ברבין" ,תוך חצי דקה נכנסו לדר קטנטן בערך כל מי שהיה במשמרת . בחיים לא היו כל כך הרבה אנשים באותו מקום.

ואז ההתלבטות (למטה יש אנשים חוגגים להגיד להם?) וטלפונים לבוס, ומה עושים.

הכול כרגיל הוא אומר אז ירו ברבין  בטח חטף איזה כדור ביד.

השוק, אני זוכרת  את השוק.

טלפון לבן זוג שלי,גם הוא בעבודה,  משהו אמר פה משהו אבל חשבנו שהוא צוחק. איך את?

לא ידעתי.

טלפון להורים – הם בכלל לא ראו טלוויזיה, אבא שלי ממלמל משהו  יורד מהקו.

סוף משמרת מונית בדרך הביתה, העיר נראית כמו רוח רפאים עם רעידות .

איתן הבר מודיע על מותו של ראש הממשלה.

חריקה .

כולם נעצרו באמצע הכביש.

כאלו יום הזיכרון , ויש צפירה.

את הדמעות לא יכולתי לעצור עוד

עשר שנים אחרי  ואני זוכרת את הריחות, את המילים, את הפרצופים, הרבה דברים השתנו בלילה ההוא, אני חושבת שאיבדתי הרבה .

סוף עידן התמימות.