שתיקה.
זה כמו בום בלב, זה כמו משהו שחותך עמוק בתוך הרקמה והנשמה ביחד.
אני מרגישה את הכאב מתפשט לכל עבר
ואין לי מה להגיד לה.
אין לי מילים חכמות, אין לי תובנות, ואני יודעת שגם לא יהיו לי.
זה היה "פינאלה " לשבוע של התמוטטות, של לחץ, של המון דמעות.
זה כאלו בא להכניס אותי לפרופורציות בחיים.
ואני כל כך מוכנה למחוק את זה..
כל הבעיות שלי נראו כל כך קטנות שהיא הסבירה לי בקול חנוק מדמעות את הדיאגנוזה שהרופאים הסבירו לה רק כמה שעות קודם לכן, היא סיננה החוצה מונחים רפואיים מסובכים שבוודאי הציפו אותה, היא סיננה החוצה מילים קשות שעלו, אלא רק כמה מילים פשוטות.
מילים שמקפלות פנימה המון תיקווה, המון חרדות, קצת ייאוש והתחלה של מאבק.
מאבק של פג שעוד לא בן חודש, מאבק של אם , מאבק של אב , מאבק של משפחה.
אני שומעת אותה בטלפון, את הדברים שהיא לא אומרת, אנחנו הרי כבר מזמן לא בגדר חברות, אחרי למעלה מעשור אנחנו כל כך הרבה מעבר.
אני שומעת את מה שהיא לא אומרת, את מה שבעלה לא יגיד בקול רם, אני שומעת לראשונה מזה חודש, את הפחד מחלחל, את החשש מהעתיד ואת ה"למה" הגדול.
כי עד שזה לא קורה, זה תמיד בגדר ספרות רפואית, עוד פרק בספרי ההיריון שמשתדלים לדלג עליו.ושהיא ילדה פג, מייד התייצבה לצידה המערכת הרפואיות המתקדמת של המאה העשרים ואחת והמון סיפורי הצלחה. וכולם מעודדים, וכולם נרתמים, ולאף אחד מאיתנו בתכלס אין מושג מה עובר עליה.אבל אנחנו משתדלים ומקיפים ואוהבים
והנה זה כמעט קרה, עוד קצת, עברו חציון, עוד חציון אחד של חיים בבית חולים וגם הם יהפכו למשפחה נורמאלית שגרה בבית, גם היא תהפוך לאמא שקמה בלילה לתינוק שלה ולא נוסעת כל בוקר אל התינוק שלה שמונח בתוך אינקובטור בבית חולים.
אבל דווקא שזה היה כל כך קרוב, דווקא שאמרו שאת השלב המסוכן הם כבר עברו.
בדיקה פשוטה הראתה שהוא ניזוק.
ומאחורי מילים גדולות ומונחים רפואיים, שוכב לו תינוק מקסים, ששוקל רק קילו וקצת, עם אמא שלא יודעת מה יהיה איתו בעתיד.
ואז בתום שתיקה קורעת היא מייד משנה את הנושא, חוקרת ודורשת לדעת מה עבר עלי השבוע, איך אני מתמודדת עם כל הבלגן, עם העבודה, עם הלימודים ועם חיי הנישואים.
ואני עוד קצת שותקת , נראה לי כל כך קטנוני לספר לה שיום קודם מעיין הדמעות שלי פרץ ולא ניתן היה לעצור אותו, נשמע לי מטופש לבכות בגלל דוח תנועה, בגלל המתח הנוראי בעבודה...
והיא עומדת על שלה, היא ממש כמוני מכירה אותי מעבר למילים, ושואלת חצאי שאלות ודורשת וחוקרת. ואנחנו מדברות על הדמעות, על זה שגם לי מותר לבכות, היא צוחקת ואומרת שסביר שזה בגלל המבחן המתקרב וברור לה (כמו לכולם) שלמרות החששות אני יעבור אותו, ואנחנו מדברים על העבודה, ועלזה שאני עוד שם אבל שומדבר עוד לא בטוח, ועל החיים עם שרון, ועל הטוב שיש לי..ועל זה שגם בטוב יש נקודות של רע
ואז שוב משתררת דממה.
השיחה כבר התארכה היא צריכה לזוז, ואנחנו מתקשות להתנתק, היא מעודדת אותי, ואומרת שהשיחות איתו מוציאות אותה קצת מהשגרה קצת הרע הזה מסביב, רוי את מזכירה לי לפעמים את הנורמאליות אנחנו קובעות לנו פגש לשבוע הבא.
ואני נשארת עם המחשבות על השבירות של החיים שלנו. ואין לי תובנות חדשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
