יומן

ממה בעצם להתחיל?

יומיים וחצי אחרי, מזוודה פרוקה, רוב הבגדים חזרו לארון ככה כמו שהם הונחו בה כרגיל ארזתי יותר מידי  השאר כבר מתנפנף על החבל..

ואני לא מצליחה לחלוק את החוויה. לא עם שרון, לא עם חברות שכבר התקשרו לשאול.

אבל אני אנסה.

אולי מהסוף?

בית כנסת , כמעט צאת יום הזיכרון לחללי צהל עוד רגע יום העצמאות עוד כמה שעות ואני חוזרת לארץ.

פעם ראשונה בחיים שאני לא בארץ ביום הזיכרון , לא זוכרת  יום זיכרון שאני לא עומדת ליד קבר בצפירה, כבר שנים שיום הזיכרון הוא יום ביקור בין כאלו שיישארו לנצח חיילים. את הצפירה הזו עמדתי באמצע מסעדה, בתוך פגישת עבודה עם טלפון מצלצל בתור צפירה. הקולגות שלי מחו"ל והמקומיים תקעו עיניים, למרות שהסברתי להם קודם .את הצפירה של הערב לפני עמדתי באמצע רחוב, אני וקולגה עמדים דקה דומיה מול עיניים פקוחות , יום הזיכרון אמרתי לו, מוזר לגמרי. 

פעם ראשונה שלך הוא סח לי, בחו"ל הכל מקבל משמעות אחרת.

לפני שטסנו ביקשתי לברר איפו יש את הטקס הכי קרוב, קיבלנו הזמנה מהשגרירות גם לטקס של בוקר יום הזיכרון של עובדי השגרירות עצמה וגם לטקס שנעשה לקהילה היהודית בבית הכנסת, לטקס של הבוקר  לא הגענו .

זה טקס משולב מסביר לנו השגריר בחצר בית הכנסת  כמה דקות לפני שהכול מתחיל, תפילה לזכר חללי צהל ותפילה למען שלום מדינת ישראל. מבנה עתיק הבית כנסת, לא ממש מפואר לא חדש אבל יש בו משהו, אני אין לי ממש אמונה, בתי כנסת לא עושים לי כלום בארץ. שם זה היה אחרת.

תחושה מוזרה אוחזת בי. אולי זו ערבוביה של כל הימים האחרונים? 

עזרת נשים לידי מתיישבת נציגת חב"ד המקומית, מזהה מייד את הכיתוב העברי ואת המבטים שהנשים נועצות בנו, זה מחזה נדיר עבורם. היא מצגיה את עצמה , ומסבירה לי את הטקס שחלקים נכבדים ממנו נערכים בעברית שאני לא מבינה.קדיש.את המילים האלו אני מבינה, יודעת בעל פה, אל מלא רחמים במבטא זר.בקדיש הדמעה הראשונה זלגה, ביזכור כבר אי אפשר היה לעצור אותי. עמדתי שם והרגשות והמילים והכול פשוט זלג החוצה. היה לי קשה.

אחרי התפילות כמה מילים של מקומיים בשפה שאני לא מבינה,נאום באנגלית של שגריר עם מתורגמנית , והופה עוגיות ושמחה, את המעבר בין העצב לשמחה מסמלים בהחלפת תלבושות בתפילה, משחור ללבן. המעבר שגם בארץ לא תמיד קל לי, היה קשה קשה יותר מהכול.

ארבעה ימים קודם לכן אני מגיעה לשם, טיסת בוקר קצרה,ארוחת בוקר שנדמה שלא הספיקו להפשיר אותה מהלילה, אחרי שעות בדיוטי בלי לקנות כלום כמעט  , מנסה לעבור על מסמכים, מנסה להירגע. פעם ראשונה שלי שאני עושה פרויקט בין לאומי. ועוד אחד גדול.

זה סוג של מסע הנסיעה הזו, היא לא שגרתית לא במיקום שלה , לא בדרך שלה, לא במטרה שלה. תסלחו לי שאני לא מפרטת פה יותר מידי, בכל זאת אולי משהו מבין הקוראים הבודדים פה עושה קישור..

שלקחתי על עצמי את הפרויקט הזה, הסתרתי מהבוסית שלי כמה דברים קטנים , כמו שאני לא מדברת אנגלית שוטפת או הלם חו"ל שלי לדוגמא, העובדה הבסיסית שבכל נסיעותיי המועטות בעולם לא הלכתי לבד לשומקום, גם שהיה לי זמן חופשי פעם באיזה צופר עבודה וכולם הלכו למקום שלא רציתי. היא ידעה שזו הפעילות הבנ"יל הראשונה שלי, שהאנגלית שלי לא מדהימה. זה הכול.

הגענו לשם, נחיתה רכה, שדה שיש בו רק שרותי נשים אחד (ומטוס שלם של נשים שרוצות לשחרר לחצים אחרי טיסה), נהג בג'יפ שבא לקחת אותנו לפגישה. אין זמן להתרגש לגמרי.

בוקר שלם של פגישות אני דווקא מסתדרת מעולה, אין הלם חו"ל אין בעיות שפה,הבוסית שלי צוחקת שנדמה לה שעשיתי את זה כל חיי,בתום שעות של פגישות אני יוצאת להתארגנות זריזה בעיר, מלווה במקומי שהאנגלית שלי הרבה יותר טובה משלו. שפת הגוף שולטת.

רשימת קניות בעברית, מתורגמן שלא יודע אנגלית וקופאיות שיש להם את כל הזמן בעולם לנעוץ מבט.ככה זה שיש לך דף שכתוב מוזר.

זה היה מסע בין מקומות,בין ערים  פגישות עם אנשים שבחיים לא חשבתי שאני אפגוש, בקטעים שלמים חשבתי שאני בסרט, דמויות כאלו יש רק בסרטים של פליני לא במציאות. אבל הם קיימות במציאות, וכמו בסרטים באחת הפגישות המתורגמנית שלנו הייתה המורה לאנגלית שגרה בכלל במקום אחר אבל באה במיוחד, והיה את איש העולם הגדול שדיברנו איתו כל כך הרבה פעמים בטלפון ובכל זאת שכח את כל מה שהבטיח, ואת זה שממש הציל אותנו למרבה ההפתעה והיה שם משהו אחר..

הגעגוע לשרון.

הימים היו עמוסים בטירוף, דחסנו פגישות לתוך לו"ז מנסים להספיק הכול, אבל בפעם הראשונה הרגשתי רגש חדש, סוג של מחוסר, רצון עז להגיד לו" יו שרון תראה", לחלוק איתו את מה שאף אחד לא יבין חוץ ממנו . כבר טסתי בעבר, כבר עבדתי בתוך פרויקטים של ארוכים, שרון כבר עבד בעצמו בפרויקט שהותיר אותי בבית בלעדיו,אבל הפעם זה רגש חדש.במסע הזה ההיתי לא רק הלא מנוסה היחידה, אלא הצעירה ביותר והנשואה הטריה ביותר, כל שיחה שהשם של שרון עלה בה, העניים שלי התמלאו דמעות, הגעגוע כרסם בי. אחרי כל שיחת טלפון לארץ לקח לי דקות לסדר את הנשימה, הם צחקו עלי קצת וקנאו בי הרבה..את ברת מזל אמרה לי הבוסית שלי, גם שהייתי צעירה וטרייה לא היה לי את המבט הזה שיש לך עכשיו.

נכון לכאורה נסיעת עבודה, עוד חודש יש לי את הנסיעה מסכמת של הפרויקט הזה (ואז אני צריכה לחפש שוב עבודה אבל זה כבר פוסט אחר) אבל משהו שם היה אחר, משהו בי אחר. אולי כי בחיים לא נסעתי  למסע שכזה, אולי כי כמו כל פעם ראשונה יש לזה את ההתרגשות לצד האחריות, אולי כי אני בנקודה שהכול משתנה אצלי.

חזרתי לארץ, ביום העצמאות בבקר, שרון חיכה לי בבית, החיבוק שלו והדמעות שלי.

מאז אני עוד הפוכה, כבר חזרתי לעבודה, ואני יודעת שהחלק הקשה עוד לפני, חודש שלם של לחץ.

אבל עברתי משהו שאני לא מצליחה לחלוק, לא מצליחה לספר, גם לא לשרון שתמיד יודע מה עובר עלי, גם לא לחברות ..

עוד לא סידרתי לי את הל"ז, המזוודה של הבגדים כבר פרוקה, אבל מזוודת הנפש שלי עמוסה מאוד, ואותה יקח לי זמן לסדר.