יומן

הפרופוציה של החיים.

יקרה שלי,

ברגעים אלו ממש את עומדת, או יותר נכון מה שנשאר ממך עומד אל מול מיטת בנך.

הכל תמיד נראה פשוט כל כך – נכנסים להריון , אחרי 40 שבועותבאה הלידה, אצל כולם זה היה ככה, את לא הראשונה מבין החברים שלנו.

את מכולם מכירה את המקרים שמאחורי סיכויים הסטטיסטים, אלו שכל הריונית מצויה מתעלמת מהם בחן.

לך זה קרה.

הסטטסטיקה.

בנך בכורך, שנולד אחרי צפיה וטיפולים החליט להגיח לאוויר העולם בטרם עת,

שנולד הרגענו אותך שפגים זה דבר שגרתי ועם הטכנולוגיה של היום אין על מה לדבר

שתקת.

חלפה כמעט שנה מאז, שנה שאין לך יום ולילה, שנה שאיש מלבדך לא יבין אותה

אני מנסה

אני לא מתיימרת.

לאט לאט אני רואה אותך מתפוררת, מאבדת את הצחוק, מאבדת במשקל

ואין לי דבר לעשות.

ירש את העקשנות הבן שלך, בחר בחיים אבל בחר גם למרר לך אותם

את אמא מדהימה

למרות הכל

למרות כל הפחדים החששות והאימרות שדיי

את אמא בלי כוחות.

ועם המון רגשי מצפון.

ואת יודעת שאת זקוקה לאנשי מקצוע, ואת יודעת שאפלו לי שתמיד יש מילים

אין יותר

רק חיבוק ואוויר

ותסכול.

כי אני עומדת בצד ואין לי מה לעשות

ודמעות

כי אני עומדת רואה אותך מתרסקת לי לנגד העינים

ואין לי דבר להציע

פרט לחיבוק.

לפני כמה שעות דיברנו,המצב הבריאותי הורע  ושוב את מוצאת עצמך נשענת אל מול מיטה, בבית חולים חסרת כוחות. ומחר יש בדיקה רפואית ויש חשש גדול ויש המון בעיות.

ביקשתי לבוא

ביקשת שלא

רק לפני כמה ימים שדיברנו שוב על הרצון שלי להיות אמא שאלת אותי אם אני עדיין רוצה להיות , אמרת לי – תסכלי עלי זו גם צורה של אמהות.

אמרתי לך שאני רוצה להיות אמא כמוך.

כי אני גאה בך, כי אני חושבת שבנך ידע לאן להגיע

לא שאני חושבת שזה פייר

אבל ממתי משהו בחיים שלנו פייר.

יקרה שלי

אין לי מילים מספיקות בשביל לחזק אותך.

אבל אני מנסה.

ואני בכלל רציתי לכתוב פוסט אחר.. הכל נראה לי עכשיו כל כך לא קשור.