הכלב ידע ראשון. הוא לא עזב אותי מהרגע שחזרתי , לא זז לי מהרגלים והכי מוזר לא קיפץ עלי כמנהגו, ושאני אומרת כלב אני מדברת על גוש פרווה במשקל של 25 ק"ג מינימום עם לשון ששוקלת עוד 2 קילו בלי נוזלים. מי חשב על זה בכלל?
חזרתי הפוכה, חווית עבודה קשה, המחמאות לא פסקו ואני ידעתי שההצלחה היא שלי, הפרויקט הצליח למרות כל מה שהעבירו אותי. אולי פעם זה היה מלטף לי את האגו, היום כבר לא. חזרתי הפוכה נרגנת עייפה מאוד פקעת מהלכת .לא חשבתי בכלל.
אני מדלגת על מרבית השבוע של החזרה, הוא היה רע, השיחה עם הצוות אחרי החזרה הייתה רעה, העייפות החוסר אונים הזה של מה עושים הלאה.
ולא הרגשתי טוב , ממש לא טוב בסוף השבוע הזה , שרון אמר שצריך לבדוק מה הסיפור עם הבריאות שלי, הספיק לו פעם אחת לבלות איתו בבית חולים , אני כבר ידעתי שמשהו שונה בגוף שלי, ידעתי וסירבתי להאמין, כבר התאכזבתי מספיק בחודשים האחרונים שחשבתי שהנה אוטוטו זה זה. ואז לא. חוצמזה שלא הייתה לי ממש סיבה.
בצהרים של יום הזוי, יום שהתחיל בהתקפת בכי נוראית שיחה של שעה עם חברה בדקתי
שני פסים.לא הגיוני.
שלחתי את שרון לקנות עוד ערכה, מה שני פסים עכשיו , מי מאמין לזה.
גם יום אח"כ אותה תוצאה.
שני פסים שלא הולכים לשומקום
מה עושים עכשיו?
כן מספרים, למי מספרים, איך מספרים.
אמרנו שלא נספר לאף אחד עד אחרי דופק.
אז אמרנו.
סיפרנו למשפחות (על זה צריך לכתוב פוסט נפרד), לנשואה שנמצאת עכשיו בהריון מס' 2 והפכה מייד למקור מיידע והרגעה, ולחברתי שבכיתי לה שעות .
הבוקר ראינו הבזק מנצנץ על מסך
אז אני מרשה לעצמי לכתב.
ועכשיו אני עומדת בפתח של הגשר שמחייבת אותי לקחת החלטות קשות על העתיד.
לגשר הזה קוראים אמהות.
אני רוי, ואני בתחילת ההריון, אז תחזיקו אצבעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
