יומן

הן זולגות, לא מפסיקות , אני יושבת מול המקלדת ומנסה לנשום.

בסך הכול רצף של דברים קטנים

אבל הן בשלהם..

זה התחיל אתמול, אחרי צפייה של למעלה משבוע,שלוש פגישות ויום שלם של מיונים, אחרי שכבר דברים נראו דיי מתקדמים ורגע לפני שאני סוגרת מו"מ (ומודיעה להם על הדרך שאני בהריון) אמרו לי לא. דווקא תפקיד שיושב עלי בול. הגעתי למועמדות הסופיות מבשרים לי , אני בטח סגנית ראשונה אני ממלמלת. את הבשורה הזו קיבלתי שנייה וחצי לפני שנכנסתי לעוד ראיון עבודה, יותר נכון פגישת הכרות עם משהי שאני מכירה את כל הצוות שלה ואנחנו מעולם לא נפגשנו , שמעה דברים טובים, הבינה שאני פנויה, אז קישקשנו איזה חצי שעה, אפלו נתתי לה לעשן עלי חופשי, אחרי חצי שעה היא אמרה שאני מתלבשת לה בדיוק על משבצת של משהי שאני מאוד מעריכה את העבודה שלה, וגם הבוסית שלה מסתבר, נפרדנו בידידות. שיהיה לה משהו היא תרים טלפון היה חשוב לה להכיר.

שאני אגיד נואש?

גררתי את עצמי לאחד מחברות כ"א היותר מפורסמות, לא רוצה לשבת בבית. נגשתי יפה, דיברה איתי רכזת, ושאלה איך אני עם כזה רזומה מחפשת עבודה במזכירות/ניהול משרד,לכי תסבירי לילדה בת 22 שאין לי סיכוי כמעט למצוא עבודה בתחום שלי, היא כמעט התעלפה מהקו"ח גם ככה לפני מילה שלי. דיברנו על ההיריון והיא שאלה אם מתאים לי עבודה לחצי שנה, אמרתי לה כן. היא הלכה לבדוק אצל לקוחות בזמן הזה  אני ממתינה למראיינת ב', אחת שאחראית על העבודות הזמניות , כי לא בא לי ללכת ללשכה, אז זה יכול להיות פתרון דיי טוב למרות השכר הזעום. החביבה הראשונה חוזרת אחרי עשרים דקות, לא יודעת איפו לקבור את עצמה, גייסתי את כל יכולות הדיבוב שלי בשביל לקבל את הבשורה, לקוחות לא רוצים אותי , לא בגלל הרזומה המרשים שלי, לא ייצר הנדודים שלי, אלא  בגלל שאני בהריון.. אז ניסיתי להסביר לה שאני לא חולה, שאני לא מתה, אני רק בהריון ומה איכפת להם גם ככה הם צריכים משהי ל7 חודשים גג?

שלחתי אותה לאחראית, היא חזרה אחרי עשר דקות, רוי באמת את עושה רושם של בחורה מדהימה , אבל דוגרי ביננו אין לך ממש סיכוי.

וככה ישבתי שם  עוד שעה למבחני התאמה ל 21 ₪ לשעה שאולי פעם ישלחו אותי לעבודה זמנית.

אבל אני? אני לא מתייאשת, בערב צלצלתי למכר ותיק, הוא היה תוכנית החרום שלי, כבר שנים שאנחנו מנסים לעבוד יחד, לשבור את מעגל ההכרות , השתמשתי בו כספק בעבר ואני יודעת שהחברה שלו מצוינת, טלפון אחד, קפה לילי, שיחה של שעה, על המצב, על אנשים על מה פתוח אצלו בחברה,אין שומדבר שמתאים כרגע, אולי כמה פרויקטים שמחכים שהפעילות בצפון תגמר ואז אנשים יחליטו מה עושים איתם.

בערב הייאוש כבר גדל.

מה תשע חודשים אני בבית?

הלכתי לישון, לפחות לנסות .

היום קמתי בבקר, אחרי לילה בלי שינה, והתחלתי ליזום, שלחתי עוד כמה מיילים נודניקים לאנשים שאני מכירה ואני מנסה לסגור איתם פגישות , שלחתי קוח לשלל מודעות (חלקים רבים מהם אני ממש לא בכיוון אבל אין מה לעשות), השארתי הודעה למשהו שנפגשתי איתו בעבר.. בקיצור הכול.

המצברוח לא משהו, חברה אוספת אותי לצהרים, זה הזמן לחפש מתנה לשרון למחר, לסידורים, ולקשקשת. הכול היה ממש סבבה עד שכייסו אותי.

כן כן אותי, והקטע שאני יודעת בדיוק מי, אני יודעת מתי.

שגילתי במקרה רבע שעה אחרי הכעס היה רב, בהתחלה עוד ניסיתי לחשוב אולי הארנק החסר  נפל

אבל הוא לא.

הטרטרת של הביטולים החלה, התלונה לאבטחת הקניון , ופרוצודרה.

בשיחה מול הבנק  עם ההסבר על עלויות ביטול הצ'קים אני כבר מרגישה אותם

רגע ויש בחינות השבוע אבל אין אינטרנט עוד מבוקר מהתקלה

ושרון פה לכמה דקות מנסה בכל כוחו לעזור להרגיע ואני הדמעות עומדות לי בגרון.

אני מנסה להיות קולית, אבל הוא יודע. הוא חייב ללכת , בוא אני אלווה אותך עם הכלב.

אני מאיצה בו ללכת, לא רציתי שיראה אותן זולגות .

התאפקתי עוד שעה, אז הצלתי לסדר את התקלה וגיליתי לתדהמתי ששכחתי להגיע לשיעור חשוב

ואז זה הברז נפתח , ומאז

הן זולגות

על הגניבה (למרות שאני יודעת שזו שטות כולה כמה מסמכים וקצת כסף)

על העבודה (למרות שאני יודעת שזה יסתדר בסוף, תמיד הכל מסתדר בסוף)

על השיעור האחרון לפני המבחן ששכחתי ללכת אליו ..(אז בקורס אחד לא יהיה לי 90)

על היום הזה.

שרון מתקשר, הוא יצא לפגישה מהעבודה, והוא בדרך  עוצר לעשות קניות, ואני עם דמעות חנוקות בגרון, אבל הוא יודע.

והנה אני כאן,

מנסה להכניס לעצמי פרופורציה לחיים, שהנה יש מלחמה בחוץ, ויש אנשים שיש להם באמת על מה לבכות כי היקרים שלהם לא ישבו הבייתה .

אבל זו המלחמה הקטנה שלי, והכעס הקטן שלי

והדמעות שלי.