יומן

אין לי הרבה מה לסכם על השבוע הזה, הכול נכנס לתוך שגרה, אני לומדת למבחן האחרון לסימסטר , מקיאה, נבחנת, מקיאה.. בין לבין אני שוכבת חצי מעולפת מול הטלוויזיה חצי בוכה, מאוד מתקשה לתקשר עם הסביבה, פשוט אין לי כוחות.

שיגרה.

המלחמה הזו מעסיקה יותר מהכול, אחד מאחיי נמצא שם, היום גם הסתבר שלי שחצי משבט המשפחתי שלי גויס אף הוא ואף מילה על חברים, שעזבו הכול ונסעו.אני מפחדת לראות את הפנים ואת השמות, ולא מצליחה שלא לשבת שעות ולבהות במסך, לקרוא את כל הסיפורים על אלו שהלכו.

מצד אחד צומחים בי חיים, מצד שני החיים פה כל כך שברירים..

אני מנסה לחיות בסוג של שיגרה, הנה התחיל לו סמסטר קיץ, ושוב אני מוצאת עצמי אל מול עבודות, והרצאות והציונים של הבחינות מתחילים להגיע, ומסתבר שגם שאני מקיאה אני מצליחה להוציא ציונים לא רעים. השבוע נרשמתי לשני הקורסים האחרונים ,קצת מוזר לחשוב על זה שבקרוב אני אסיים תקופה של שש שנים, מצד שני בקרוב אני אהיה גם אמא אז לכו תבינו.

אני מנסה לשמור על הסיום האופטימי, אז למרות שזה שייך כבר לשבוע 12 שנפתח היום, בכל זאת.

היום פגשנו לראשונה את הנוסע השמיני שגר לי בבטן(אנחנו עדיין לא יודעים את מיו העובר ומכוון שכול התמונות של העוברים שראיתי נראו אותו דבר, זה או נוסע השמיני או ביצת קינדר תבחרו), האמת, רק המבט של שרון שווה את זה, אישית לא ממש הבנתי משהו משלל הכתמים על המסך, גם שהראו לי יד , ברורה עם חמש אצבעות קצת לא הבנתי , טוב נו זו הזוית של המכשיר. אז יש לי נוסע שמיני,קטן אבל דיי ברור, שרון התרגש נורא, אני עוד קצת בשוק אני חושבת. הנה משהו אמיתי צומח שם.

חיים.

והנוסע מבסוט ממגע היד שלי, קופץ ומתהפך , כולה 6 ס"מ של משהו קטן אבל זה דיי מצחיק, ושרון היה מבסוט מהפוזות , ומהסלטות, ואני לא יכולתי שלא לחשוב שוואלה שרק יהיה רגוע כמו אבא שלו, כי עוד כמה שבועות שהוא יהיה קצת יותר גדול זה יכאב כל בעיטה כזו.

ולכל הדורשים – לאם ולנוסע שלום, הכול תקין, קיבלתי הוראות להמשך מעקב. אני מקווה שאוטוטו עם תום השליש הראשון יפסקו גם התופעות שלו ואני אחזור לתקשר סופית עם הסביבה.