יומן

עובר מהר הזמן לא? נו טוב אולי זה רק אצלי. אתמול ששרון ניסה לעשות סדר בכל מה שיש לעשות בסופ"ש  קלטתי שוואלה יום שישי.

אני חושבת שאני שוקעת לסוג של דיכאון הריון, הקומבינציה המופלאה של חום אימה בבית שלנו, חוסר תעסוקה והרגשה פיזית רעה והורמונים עושה את שלה.אין לי כוח לאף אחד, אין לי כוח ללמוד, אני לא עושה כלום ועדיין עייפה ומבואסת .

במסגרת האוטוטו ימולדת נכנסתי גם למחשבות על חברויות , הנשואה עלתה על זה ראשונה,אנחנו חברות כבר למעלה מעשר שנים, והיא מכירה אותי כמו את כף ידה, אז ניהלו שיחה על חברות שמתפוגגת, על זה שאני מתגעגעת לפעמים לתאומת נפשי  שלא ראיתי מאז החתונה שלי,שהשיחות איתה הפכו נדירות,  ושלא יודעת שאני בהריון , אמרתי לנשואה שויתרתי עליה.

 דברנו על חברויות שלא שרדו את השנה האחרונה (לי ולנשואה יש ימי הולדת סמוכים, זה סיכום שנתי שאנחנו עושות) ואיך לפעמים אני מרגישה שאני מחזיקה בכוח, ואין לי כוח להכריח אף אחד להיפגש איתי או לדבר איתי וכמה זה מאכזב אותי, כי עד שאני מכניסה משהו לחיים שלי שהוא מתפוגג זה קשה. דיברנו גם על  זה שלפעמים נמאס לי להתנצל שאני בהריון ושמה לעשות לפעמים לא ממש בא לי לעשות משהו ,ומצד שני  על גדולת הנפש של האמא של הפגון, שלמרות שההיריון שלי ניצב בפניה כתזכורת להריון הבלתי מוצלח שלה, למרות שהקטנצי'ק שוב עושה בעיות ובן זוגה היקר נשלח ישר ללבנון היא דואגת  כל השבועות האלו לשמור על קשר, גם שאני מבאסת אותה. על הכוח שהיה לה לבוא להגיד תשמעי זה לא קל לי, אבל אני איתך. על הכנות שלה שהוציא ממני כל כך הרבה דמעות.

אמרתי לנשואה שהחלטתי לוותר, לא נאבקת עוד באנשים, לא נאבקת עוד בחברויות.. הנשואה אמרה שזה עוד סוג של שלב, ואני אמרתי לה איך לאמא שלי יש את אותם חברות כבר 50 שנה?

ודברנו גם על העבודה, על הפתאום הזה של מלהיות אשת קריירה אני פה בין 4 קירות , מחפשת , ואני יודעת שתמיד בקיץ יותר קשה, ושהמלחמה הזו לא עשה טוב למשק, אבל אני מסתכלת עלי, רק עלי.

זה היה שבוע של מחשבות, שבוע של תקוות שבוע של התנפצות

ומילה אחת לסיום,

אני שמחה שהמלחמה נגמרה. בחיים לא הרגשתי ככה כלפי המדינה שלי. אני בת למשפחה שכולה, שגדלה על "טוב למות " ומורשת  קרב, מתביישת במה שהיה שם. ושמחה שזה נגמר.