בחיי שזה היה ימולדת מוזר, כמעט הכי מוזר, כי ממש לא הרגשתי יומולדת.
נתחיל בזה ששרון, האיש המדהים שלי הוא הפוך ממני בהמון דברים, אחד מהם זה ימי הולדת, אני מהחוגגים הוא לא, אני אשת הפסטיבלים הוא מתעלם בחינניות.. והוא לא הבין בכלל.
דיברנו על זה לפני, ואמרתי לו שאני רוצה לעשות משהו, סה"כ זה היומולדת האחרון שזו רק אני, שנה הבאה אני אהיה רוי אמא של.. ואני רואה את חברותי האימהות, אין מה לעשות הימולדת שלהן נעלם ..
אז רציתי.
בהתחלה תכננתי פיקניק חברים הורים וילדים, שעשינו את החישוב הכלכלי, גילנו שזה יעלה לנו כמו סופ"ש באילת, אז בחרתי בסופ"ש, ודברנו על לנסוע בימולדת, אבל זה לא הסתדר, שרון שהיה אמור לקבל אוטו מהעבודה לא קיבל, היה מבואס נורא ואני אמרתי נקסט. כל עכבה לטובה.
ביום חמישי עוד דסקסתי עם שרון שצריך שיהיה משהו בבית, כי אולי יבואו חברים, ככה תמיד היה בימולדת שלי, מדיניות הבית בפתוח, שרון טרח להזכיר לי שכבר מזמן אנחנו לא קבוצת חברים שגרים במרחק של גג עשר דקות אחד מהשני.
עברו הימים.
התבאסתי. שתקתי.
ידעתי שהוא צודק.
והנה הגיע הסופ"ש. כלום, נדה , אם תשאלו אותי בכלל לא היה לי ימולדת.
אז נכון שהייתה ארוחת צהרים משפחתית ,בה התייצבו כל בני משפחתי הקרובים, ואפילו קיבלתי מתנה . אבל זו ארוחה שאני הודעתי עליה, ובזה זה נגמר.
החברים הקרובים כולם טרחו להתקשר, כולם שאלו איך אני חוגגת, ועל כולם התבאסתי.
איך חגגתי? עשיתי עוד עבודה לאוניברסיטה.
שבת שגרתית.
אף אחד לא בא.
בערב בסיבוב הלילי עם שרון זה נפלט לי.
הכול התחיל מזה שהיה לי הכי מוזר שתאומת נפשי לא התקשרה, נכון כל מה שנשאר ממערכת היחסים שלנו זה הניק שלה פה, אבל בכל זאת טלפונים של ימי הולדת זה מאסט.
פעם ראשונה מזה עשרים שנה שהיא לא מתקשרת.שלא נדבר על זה שעד החתונה היא הייתה אחראית הראשית על החגיגות שהשיא היה בימולדת הזה שאותו אני לא אשכח בחיים ,ובשיחה הזו עם שרון, נפלט לי שאני מבואסת מהיומולדת, מזה שלא ממש חגגתי, שכול מי שחשוב לי התקשר לשאול איך אני חוגגת, שזה היה הימולדת האחרון שלי בתור רק רוי אני וכלום נדה.
נפל לו האסימון, והוא מנסה להצחיק אותי עד דמעות. הבטיח לחגוג לי בתאריך העברי.
עזוב אני פולטת לו, היה נגמר, חלאס, טוב שהאמא של הפגון קבעה איתי עוד שבוע שעבר ארוחת יומולדת אחרת בכלל הייתי מרגישה זנוחה.
והנה היום רגע לפני שאני יוצאת טלפון, תאומת נפשי, היא מספרת על מבחן ענק שהיה לה היום, ועל זה שאמש לא היה לה מנוח כי הרגישה שמשהו לא בסדר, היום היא קלטה.
שיחה טעונה משהו, אני כבר חסרת כוחות להתמודד, חסרת כוחות ליזום דברים, השלמתי עם הניתוק שלנו, תכלס לא ראיתי אותה מהחתונה שלי. שהיא שואלת מה חדש, אני מספרת לה על ההיריון, לא בעדינות אלא מספרת לה שיש לי בשורות, כמה ניחושים והיא מבינה לבד, שואלת באיזה חודש ומודיעה לי חגיגית שהיא חייבת לראות אותי עם בטן כדי להאמין. ואני? אני פולטת לה שהיא זאת שעסוקה, ולי אין כוחות לנסות ליזום יותר מפגשים, חאלס תירוצים אני פולטת לה, תרימי טלפון נקבע וגם הבטן תבוא. J היא גמגמה עוד איזה חצי תירוץ, האמא של הפגון על הקו ואני חייבת לסיים, אני מסבירה לה שאני כמעט תמיד פנויה שתתקשר ונקבע.
ככה חגיגות היומולדת הסתיימו כמו שהיומולדת הזה התחיל הזוי לגמרי.