יומן

שבוע 17

מה כבר הגיע? איך יכול להיות ?

השבוע הזה עמד בסימן מי שפיר, היה ברור לי לגמרי שאני הולכת לעשות מי שפיר, כן אני יודעת בדיקה עם סיכונים, אבל ההחלטה הייתה לקחת סיכון עכשיו ולא לעשות טוטו מה נלד.. ההחלטה הזו נידונה כבר עשרות פעמים, שמעתי בעד, שמעתי נגד שמעתי את כול העולם ואישתו. אני ושרון סגרנו על כן.

וזה נראה לי רחוק .

אני חושבת שהבנתי שזה זה, רק שהגענו לבית חולים. כל הזמן שקדם לזה המוח שלי היה טרוד בעבודה ענקית שאני צריכה להגיש עד סוף החודש, בחיפושי מאמרים, ניסוחים וכד', לא היה לי בכלל בראש כל הקטע הזה. או אולי הדחקתי את זה יפה...

הכול היה מוכן, אמא של שרון התייצבה כמו שקבענו לעזור, ארוחת צהרים הייתה , שרון לקח כמה שעות חופש.

ואני עד הכניסה לבית חולים חושבת על המאמרים..

ואז זה נפל לי.

או עכשיו זה הגיע.

קבלה טפסים, המון טפסים, היד רועדת, שרון מביא מים, שרון ממלא חלק מהטפסים, הלב דופק. נשימה עמוקה.

בא פרופסור הוא העוזר של הפרופסור שמבצע את הבדיקה, נראה קשיש משהו, כמו שפרופסור צריך להראות. מרגיע מבקש שנמתין ליד חדר.

בא משהו צעיר, עם חיוך, לחיצת יד מאוד בטוחה, זה הפרופסור ששמעתי עליו כל כך הרבה. צעיר לא?

 מסביר מרגיע, שרון יושב בצד אני לבד על מיטה. ממולי יש מסך פלזמה גדול. אולטרסאונד, הנה העוברית זזה, אני לא סגורה אם היא נראית יותר גדולה כי היא גדלה או כי המסך יותר גדול.ידיים מאחורי הראש בבקשה

הסבר , עוצמת עיניים (פחד ממחטים), מרגישה המון נוזל עלי, הפרופסורים עושים לי אמבטיה של אלכוהול, הפרופסור מסביר, מרגיע כל שלב , והקול שלו עדין שלב.

מבקשת יד.אין יד מושטת.להשאיר ידיים מאחורי הראש.

דקירה, לא נורא, לחץ קל.

נושמת עמוק חושבת דברים טובים.

נגמר

זהו?

כן.

פלסטר.

הוראות מנוחה.

החוצה, יושבים על כסא, שרון ואני, מסתבר שכרגיל אני לבנה, שרון מגיש לי מים, הפרופסור בא לבדוק שאני בסדר, מבקש שאני אשאר קצת להשגחה..

נופל לי האסימון.

וואלה עשינו מי שפיר.

עכשיו רק נותר לחכות לתוצאות.

בית.

אמא של שרון יושבת דרוכה, הכלב נצמד אלי בזהירות. להחליף בגדים, הופ למיטה. לנוח.

בערב ההורים שלי מתייצבים, גם אמא שלי עשתה את הבדיקה הזו עם אחי הקטן, היא ואבא שלי מנסים לשחזר איך היה בכל זאת עשרים ומשהו שנה עברו.

מעיין כינוס משפחתי אצלנו בסלון, כל פעם ראש אחר נכנס לחדר ומדבר איתי.

זהו.

יומיים העברתי במנוחה דיי מוחלטת, קצת הציק, אבל לא משהו.

עברנו את ה 48 שעות הקריטיות, סכנה מוחשית תעלם רק עוד 10 ימים(חמסה חמסה חמסה)

אבל אני יודעת שהכול בסדר, תחושת הבטן שלי טובה ואני מקשיבה לה.

השבוע מסתיים עם בשורות טובות, חבר ילדות שלי מבשר לי שאמש הוא וזוגתו צפו בשני פסים על מקלון.. הבאת את המזל הוא אומר לי , הם קבעו לרופא לשבוע הבא, ואני כולי שמחה.

 גם הסימסטר של הקיץ נגמר וגם השנה. מתשהו אני יעלה סיכום שנה, והייתה לי אחת כזאת.

רק בשורות טובות!