יומן

היה לי ברור שהכול תקין, תחושת בטן שלמלווה אותי מתחילת ההיריון

והיו לנו דיונים ארוכים אם כן לעשות מי שפיר או לא, בתכלס זו בדיקה עם סיכונים, שהגדול הוא לאבד את העובר..

החלטנו שכן, החלטנו שאנחנו מוכנים להתמודד עם התוצאות עכשיו, ולא אחרי הלידה. ואני יודעת שאין שומדבר בטוח בהריון, ודברים עוד עלולים להשתבש, הרי יש לי דוגמא קרובה  הפגון וההורים שלו, הריון היהתקין, אבל קצר.. ממש כמו שאין שומדבר בטוח בחיים.

בכל זאת.

כל פעם אני אומרת לעצמי עוד שלב אחד  ואולי ואני ארגיש יותר בהריון, אולי אני אתחבר להריון, ארגיש את הדברים שכל כך הרבה נשים מרגישות. כי נכון לעכשיו  התסמינים הפיזיים שולטים, ואיך להגדיר את זה בעדינות, אני לא ממש חובבת את המצב.

השלב הקריטי היה המי שפיר, באחת השיחות שלנו שרון אמר לי שהוא חושב שאני מכינה את הקרקע , שאם יגידו לי שמשהו לא בסדר אז יהיה לי יותר קל, תפעלי את יכולת הניתוח המעולה שלך, חסרת הרגש. בדם קר תנתחי סיכונים מוגבלות , כמו שדיברנו על הבדיקה.

אז קצת כעסתי, קצת נעלבתי אבל עמוק ידעתי שיש מצב שהוא צודק.

אני בת של אמא שלי, שמהרגע הראשון אמרה שלא מספרים ולא אומרים כי אלף ואחד דברים עוד יכולים להשתבש.. לא משנה כמה "נכנסתי" בה על זה, וכמה שיחות ניהלנו על לשבור את השרשרת יש דברים שזורמים לי בדם.

אז הלכנו לבדיקה. ואחריה כל מה שנשאר זה לחכות.

וכבר כמה ימים שאני שולחת את שרון לדואר פעמיים ביום, סופרת שוב ושוב ימים ומנסה להיזכר אם זה ימי עבודה או שבועות, כבר התקשרתי לנשואה לשאול אותה, היא אמרה שאני אתן לזה עוד כמה ימים בגלל החגים ואז שאני אתקשר לרופא.

והנה ממש עכשיו, טלפון, השם של הרופא על הקו ואני מחסירה פעימה.

רוי שלום מדברים מהמרפאה שלX   רצינו לעדכן אותך שהתוצאה תקינה.

נשימה עמוקה.

הודעת SMS לשרון (אז מה אם הוא באמצע פגישה?)

טלפון לנשואה.

חיוך,

ולמרות שאני יודעת שיש לנו עוד סקירה בדרך, ולמרות שאני יודעת  שאין ביטוח בחיים

אני יודעת יותר מתמיד להקשיב לבטן שלי.

יש בי תחושת הקלה..