תחושת העוד רגע יקרה פה משהו, לא מרפה.
אולי כי אחרי החגים הגיע
אולי כי הלילה היה הזוי במיוחד.
התרגלתי כבר לא לישון רצוף בלילות, אני קמה השד יודע כמה פעמים לשירותים לרוב על חצי אוטומט לא ממש מתעוררת אח"כ אני חופנת את כל הכריות שלי ועושה קן חדש מנסה למצוא את התנוחה שבה אצליח לישון הכי הרבה זמן בלי להתהפך כי אז צריך לסדר הכול מחדש.
הלכנו לישון קצת אחרי חצות, באנימל פלנט הערוץ האהוב עלי היה שידור חוזר של תוכנית שמאוד אהבתי אז צפיתי בה במיטה.. דווקא נרדמתי עם חיוך.
בערך בשתיים התחיל הגשם, שרון כבר מזמן ישן, אני התעוררתי מהרעש, והריח, הגשם דפק על הגג ואני לא הצלחתי להירדם. אחרי שהוא נרגע עוד טפטף משהו בחוץ שחשבתי שאני משגעת.
בחמש וחצי התעוררתי מרעש נוראי, גשם חזק. שרון גם הוא פקח עיניים חיבק אותי ונרדם
איך הוא יכול לישון ברעש כזה?
התשובה שלו בבקר הייתה – מתרגלים.
יש יתרונות עצומים לבית הקטן שלנו , הגשם הלילה הזכיר לי למה אני כל כך רוצה לעזוב אותו. הרעש של הגשם על גג הפח יכול להוציא אותי מדעתי.נרדמתי, קמתי, שמעתי אותו יוצא בשקט מהמיטה, סוגר לי את הדלת שיהיה חושך ושקט.
עוד שעה שינה טרופה .
התעוררתי.
פתחתי חלון אל האפור הזה.
והתחושה הזו לא מרפה
ואני מנסה לחשוב למה? אולי זו התובנה שלי שהנה הסתיו פה, מה שאומר שהחורף גם הוא בפתח, אולי כי הנה עוד קיץ עבר, ולמרות שהספקתי בו כל כך הרבה, וצברתי בו כל כך הרבה חוויות אולי זה לא מספיק, אולי כי זה סימן הרבה יותר גדול מכל חגיגות ראש השנה/יומולדת שעוד שנה עברה?
לא יודעת.
אני מסתובבת בבית חסרת מנוחה, יוצאת החוצה מרימה ראש רואה ענן חוזרת, הכלב שלי מסתובב אחרי כמו מנסה להבין מה רוצה המשוגעת הזאת הפעם.
ואני חסרת מנוחה.
ממש כמו הפוסט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
