יומן

נתחיל מהסוף..אתמול פשוט נשברתי, נכנסתי למיטה  תשע וחצי בערב  הדלקתי טלוויזה

צפיתי  בפרק של ER , שומדבר  בתקציר לא הכין אותי לפרק שאסור  לראות שאת בהריון ומבואסת.. (למען אלו שלא ראו, ג'ון קרטר וזוגתו מגלים כי העובר שלהם נחנק מחבל הטבור ברחם , והפרק עוסק בלידת בנם המת..) שרון שחזר מהעבודה בדק שאני מרגישה טוב.. גילה אישה מאוד מבואסת. אז שוב הדמעות זלגו לבד. ושרון שואל אז למה את רואה.. ואני אומרת לו כי אני אוהבת את הסדרה הזו. שהיא נגמרה הוא נכנס למיטה לחבק אותי ולראות איתי משהו אחר..

אז זה התחיל בכלל?

השבוע הזה דווקא התחיל לא רע, בסימן מבחנים של סוף סמסטר והתחלה של הסמסטר האחרון שלי לתואר..

ואז גילתי שאם היה לי קשה ללמוד למבחנים הקודמים בהם הקאתי את החומר עכשיו זה גם לא פשוט. תאי המוח שלי נעלמו, אני משננת פרטים וחוקרים וכאלו כלום.

אני שגם ככה יכולות הריכוז שלי נמוכות מתמודדת עכשיו עם עוברית חמדמדמה שבדיוק שאני מצליחה לרכז את כולי לנקודה אחת מחליטה שזה נורא מצחיק לעשות סלטות לאמא בבטן.. וכן זה מצחיק אותי. ואז שוב לחפש את הריכוז.

שבוע של מלחמות שלי עם עצמי.אבל אני כמו שאני עקשנית..

אז הגעתי למבחן, ידעתי מראש שאני מוכנה ב 80% , אבל איך אומרים כולם מסביבי לא תמיד את צריכה 90 , גם 80 זה בסדר, ושרון עוד עודד אותי שאחרי המבחנים הקודמים ראינו שהיכולות שלי גבוהות מהביטחון שלי ..

אני מקבלת את מחברת הבחינה ו.. חושך. משהו מוכן להדליק את האור?

תא מוח אחד בודד באפלה , מחזיר לי תשובות.

חלקים שלמים נעלמו לי, זכרתי דברים בכללי, אבל הפרטים שכל כך חשובים נעלמו.

נאבקתי במבחן , עניתי ככל שאני יכולה, עשיתי הפסקות, אכלתי מתוק (והעוברית בתמורה רקדה לה מה שמצחיק אותי כיידוע) כלום.. חור שחור אחד גדול.

רגע לפני שהתחלתי לבכות שם עזבתי.

עניתי על הכול, בצורה מאוד חלקית.

כל הדרך הביתה השתדלתי לא לבכות, אין וישירים פנמיים ברכב.

בשביל כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות.

התסכול

אני למדתי למבחן הזה, אני יודעת את החומר, והחוסר זיכרון שלי זה רע.

שרון היה בדיוק בדרך החוצה , חיבוק ארוך, עזבי הוא אומר את תראי שתצלחי, וגם אם רק תעברי זה בסדר.. הוא זז.

לא זה לא.

ואף מילה על זה שהשבוע יש לי עוד בחינה שאני כל כך לא רוצה ללכת אליה, שלא נגיד לשבת ללמוד(למה הרי בסוף אני לא אזכור כלום).

איך היום הזה נגמר כבר כתבתי.