יומן

חזרנו.

לקח לנו כמעט שלוש שעות להתארגן לצאת מהבית. אל תשאלו למה, אנחנו עד עכשיו לא יודעים. אולי כי לקחנו את הזמן שלנו, כי הכול היה לאט, שומדבר לא בוער..

קמנו באיזי, התארגנו באיזי, הגענו באיזי.

חששתי קצת מהנסיעה, אבל היא עברה לנו בסבבה, לאט עם הנוף, ספרנו גמלים, בדקנו שירותים בדרך (בכל זאת אישה בהריון), עשינו הפסקות אוכל, הפסקות תצפית..

והנוף.אני כל כך אוהבת את הנוף של המדבר.

ביום חמישי היה משבר שהסתבר לי שבמלון שמצאנו בדיל מעולה אין אמבטיה.

ואני כל כך רוצה אמבטיה.אז נהיה קצת בלגן, והיה כבר ערב, והסוכנת רוצה ללכת הביתה ואני צריכה בכלל ללכת ללמודים.

אז שרון לקח פיקוד, "גירש " אותי ללמודים וסגר עניין עם הסוכנת נסיעות. על הדרך הוא גם הזמין לנו מקום בבריכות של הריף ועשה עוד כל מיני סידורים. אני? אני בכלל למדתי .

אז אחרי שעות של נסיעה, וכמה עצירות  הגענו בשישי אחה"צ. יש לסוויטה שלנו במלון. מצחיק לקרוא לשני חדרים ואמבטיה סוויטה אבל ככה זה מלונות דירות.

בקבלה קיבלה את פננו בחורה מאוד נחמדה, ששדרגה לנו את החדר לחדר בריכה, שקרוב גם  לחדר אוכל, היא לא נעלבה שביקשתי ישר  או מפתח או שירותים...  אלא צחקהJ .

אחרי חגיגות היש לנו אמבטיה הכרזנו על עייפות ושעתיים שינה.

חרפנו כמו שני דובים בשנת החורף..

התעוררנו רעבים, כי תכלס חוץ ממיני ארוחת בוקר בבית וכמה בורקסים בערד לא ממש אכלנו אז יצאנו לאכול. במלון המליצו לנו על מסעדה שאכלתי בה כמה פעמים, והייתה זכורה לי לטוב, מצוידים בקופון של הנחה צעדנו אליה.שהגענו הסתבר לנו שההינו צריכים להזמין מקום, לא משנה שזו שעת ערב מוקדמת , אין מקום למי שלא הזמין.

שלפתי את הבטן קדימה וחייכתי אל המארחת, הסברתי לה שאני מאוד רעבה ומאוד אודה לה על מקום , לארוחה זריזה. היא הלכה להביא את האחראי משמרת שפינה לנו שולחן לשעה וחצי. הסכמנו מייד .

אחרי הארוחה עשינו שוב סיבוב, ושיחות ורק אני ושרון. בלי עבודה , בלי אנשים, רק אני והוא ושיחות על העבר, ועל העתיד.. וירח אחד וטיילת שנגמרת ברבע שעה.

מוזרה אילת. כל צומת כיכר וברבע שעה נגמרה הטיילת.

חזרנו למלון, לישון.

בשבת קמנו לנו באיזי, הלכנו לארוחת בוקר, ארוחה פשוטה, טעימה , קיבוצית משהו, אנחנו לא ישנו במלון פאר ולא ציפינו ליותר מזה. שחזרנו שוב הצוות שאל אם הכול בסדר, אם אנחנו צריכים משהו, ביקשתי קצף אמבט. זממתי על אמבטיה כבר חודשים, הסתבר שאין להם.

זהו, את שאר היום העברנו במקום האהוב עלי בעולם,ריף הדולפינים, מזג האוויר היה נעים,לא חם מידי לא קר,  אחד הקטעים הכי מוזרים היו שהגענו והתיישבנו לנו על המזח הצף, באותו מקום בדיוק בו אני נוהגת לשבת בכל ביקור הסתבר לי שבדיוק שתי כפות רגלים במים ממני יושבות שתיים, אם וביתה בת השש. והאם – היא מיילדת בליס. דיברנו על איפו ללדת (היא המליצה לבוא לליס) על דולפינים ולידות , ולא הספקתי בכלל לשאול אותה איך קוראים לה. ובצהרים נכנסו לסטלבט על המים, הברכות בריף.בדיוק שם בחופש הקודם שלנו באילת, לפני שנה וקצת ידעתי שאני הולכת להיות אמא, שם ברגיעה מוחלטת ידעתי שאני אבוא השנה עם בטן.

סגירת מעגל.

שנה אחרי, אני הבטן ושרון בבריכות, מתענגים על השלווה של המקום, על הפינוקים. גם כאן אני זוכה ל"טעימה" של רגיעה במים ארוכה במיוחד מהמטפלת במקום, אין ספק שיש יתרונות לנשים בהריון,זו הפעם הראשונה מאז שאני בהריון שהייתי בשלווה מוחלטת,כמעט מוחלטת כי מסתבר שהעוברית שלי גם היא מאוד אוהבת את המקום, אחרת קשה להסביר את הפעילות הרבה שלה, קשה לי להסביר את זה בלי להישמע דבילית לגמרי...

אחרי שעה וחצי בבריכות רבצנו על הקצה של המזח רק אני ושרון,והדולפינים שבאו לראות מי האורחים.

זהו קינחו בארוחת צהרים/ערב שמאוד ההיתי שמחה לוותר עליה. דווקא מסעדה טובה גם בה ההינו בעבר, רק שהפעם הם פישלו ובענק. אני ושרון ההינו עסוקים בלנסות לצחוק על המצב.לא ממש הלך לנו. אבל לא נתנו לשומדבר להרוס לנו, גם לא למסעדה.

את הערב העברנו אצל חברים של שרון שגרים באילת, כוס תה, עוגיות ומפגש של פעם בשנה, שיחות על ילדים, על הריונות ועל אילת. בלילה חרשנו שוב את הטיילת , קינחו בגילדה. שחזרנו  שרון הפתיע אותי באמבטיה מלאה בקצף.. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את השמחה שלי לפגוש את הכפות רגלים של עצמי..

זהו, יום ראשון הגיע, החלטנו לבקר במצפה התת ימי, אני לא ההיתי שם מילדות, שרון לא היה שם שנים, אמרנו אם כבר אז כבר, גם החברים מאילת סיפרו שבדיוק בשבת הם היו שם אז בכלל. האמת , דיי כאב לי הלב על הכרישים בבריכה , אחרי ששאלתי את אחת העובדות למה יש להם סימנים על הפנים והיא הסבירה לי שהכרישים באים לראות מה הרעש מהזכוכיות וחטפים בומבות, ובכלל הייתה תחושה של מה אין פה כלום? ירדנו את כל המדרגות למצפה התת ימי, וגם אני וגם שרון זוכרים הרבה יותר דגים ואלמוגים, אבל יש שם תצוגות ובריכות שיש בהם דגים, לחושב שפעם הכל היה מרחק נגיעה מהחוף ,היה לנו עצוב.

זהו בצהרי היום התחלנו את המסע לעיר הגדולה, לאט עם המון עצירות בדרך, ושיחות על העתיד, ועל החששות שלי, והמשפחות שלנו, והמשפחה שתהייה לנו. פתאום זה הופך להיות קרוב וממשי. על הדרך לעיר הגדולה ביקרנו אצל חברה שעברה להתגורר בדרום ומאוד שמחה על הביקור..

היום כבר קמנו ליום חדש. שרון חזר לטרדות העבודה, גם אני נקראתי לעבודה היום..

היה לנו אחלה חופש, פשוט, לא יקר ועישנו בו בדיוק את מה שרצינו.

בשנה הבאה, אותו מקום, רק שנהיה שלושה...