יומן

לילה,

אני פה לבד , שרון בפגישות והדמעות הם לא מפסיקות לזרום.

סגרתי את הטלפון  משיחה עם  הנשואה, היא ניסתה לעודד בין הנקה של הקטן לבכי של הגדולה.

ודמעות הן לא עוצרות.

הכלב יושב פה, מקשקש בזנב, מלקק, מנסה לעודד.

העוברית בועטת במרץ

ואני ? אני לא יכולה לעצור אותן.

הכול התחיל בהעמסת 50 , התוצאות הגיעו גבוהות, ואני נשלחתי אחר כבוד לעשות העמסת סוכר 100 . אכסה בכפולות.

הלכתי פעמים,ושאני אומרת הלכתי , זה אומר לקום בשש וחצי בבקר בצום בלי לאכול כלום, וזה אומר ביחילה של בוקר.

בפעם הראשונה הייתה תקלה במחשבים, אז ישבתי  שם חצי שעה, ובסוף אמרו לי שחבל שאני יעשה את זה, כי אם תלך מבחנה לאיבוד זה שוב לעבור את מחדש.

חזרתי הביתה.

אתמול שוב הלכתי. ארבע שעות של סיוט. אני שאוהבת מתוק, ואוהבת לימונדה, שצלחה בכיף את ה50  עשיתי מאמץ עליון לשתות את הגועל של ה 100 . ואח"כ הרגשתי כל כך רע. ארבע דקירות, אחת כל שעה. הידיים שלי נראית כמו של נרקומן והאחות דווקא מאוד ניסתה. מרוב שהרגשתי רע השכיבו אותי בחדר מעבדה. כל פעם איך שקצת התאוששתי ברחתי להן החוצה.

יש לי פוביה ממחטים, לא מכולם, אין לי בעיה לעשות קעקועים (ויש לי כמה כאלו) אבל מחט של רופא שינים ושל אחות? אני ישר הופכת לבנה. אז שאני אשכב בכזה מקום? שלא נדבר על זה שכולם חולים שם..

בקיצור אחרי ארבע שעות, ארבע מבחנות והרגשה רעה במיוחד התקשרתי לשרון שיבוא לקחת אותי. אנחנו גרים ממש קרוב למרפאה אבל הרגשתי כל כך רע.

ההיית הפוכה אמש כל היום, לא הצלחתי לתפקד, היה לי רע לגמרי.

כבר באמצע הבדיקות האחות אמרה לי שהיא חושבת שאני "קצת מתוקה", דרך יפה להגיד לי סוכרתית כי אני מגיבה ממש לא טוב לבדיקה.

יופי לי.

מהצהרים אני יושבת על המסך, עושה ריפרש כל פעם מחכה לתשובות. כאלו שיש לי מה להילחץ, גם ככה יש לנו תור לרופא ביום שישי , וששרון לקח ממנו את הפניה ל 100 הרופא אמר שכל שאר התוצאות נראות בסדר, וכל מה שלא זה בגלל המחסור שלי בברזל. אמר ורשם לי עוד כדורי ברזל.

אין מה להילחץ אבל אני עושה שש מליון פעם רפרש..

ואז הן הגיעו.

קראתי אותן והיה לי ברור, לא צריכה רופא, יש טווח ויש אותי.. L

התקשרתי לנשואה, בהריון הקודם שלה היא הייתה סוכרתית, וגם עכשיו היה לה חשד, ידעתי שעליה אפשר לסמוך שתדע משהו.

הקראתי לה את התוצאות, היא שאלה אותי איך אני מרגישה, סיפרתי לה על אמש, לא פלא היא אמרה לי עם כאלו תוצאות...

והדמעות הן כבר לא בשליטתי. אני לא רוצה להיות בהיי ריסק, רוצה הריון רגיל, לא רוצה לספור כל דבר שאני אוכלת (וגם ככה אני די מקפידה ), והכי לא רוצה לדקור את עצמי.

היא מנסה לעודד, לספר לי שעכשיו שישגיחו עלי יותר טוב, יותר פעמים , ושתכלס אין לי ממש ממה לדאוג. אילוצי הורות (תינוק יונק אחד שעושה בעיות ואחותו הגדולה  שרוצה סיפור) אנחנו נפרדות.

מאז אני יושבת פה, ובוכה. וכן אני יודעת זה בטח הורמונים, וסביר להניח שזה לא ממש נורא

אבל אני מרגישה רע.