יומן

עשר ומשהו בבקר, מרכז ת"א, שרון מחנה את האוטו זורק בי מבט, תנשמי .

הגענו.

לא עוד ספקולציות, עוד בדיחות על מתוקים, אין עוד מילים ומה יהיה.

 מרכז לבריאות האישה - המרפאה לסיכון גבוהה.

אני מביטה בו, ולארוך כל השעות הארוכות האלו אני מודה למי שזה לא יהיה שהוא איתי. לא חושבת שהיתי עוברת את זה לבד בלי לברוח באמצע.

 אנחנו "נבלה" שם כמעט שלוש שעות.

בגלל שזו הפעם הראשונה קבעו לי הכול יחד, בוקר טוב במזכירות הרשמה זריזה, עוברת לאחיות, מבקשים משרון להמתין בחוץ, אני מעקמת פרצוף, הן מסבירות שיש עוד נשים בחדר ושזה לא נעים להם, אני עוד רגע שולפת להם את מגילת זכויות החולה, שרון אומר לי , אני פה ממש ליד הדלת.נשימה ארוכה.

האחות הראשית מסבירה לי את התהליך הכללי, ומה יעבור עלי היום. היא נחמדה מנסה להרגיע ומסבירה לי שהגעתי בדיוק למקום שמבין בנשים עם הורמונים ולחץ J

זהו , מבקשים ממני יפה לעשות פיפי על מקל, מאז השני פסים לא עשיתי את זה.. אני שיש לי פיפי כל שעתיים לחוצה מידי. הסתדר בסוף.המקלון יצא תקין.

 שלב ב' מחכים לרופאה.

שרון מנסה להתבדח איתי על אודטה שמשודרת בטלוויזיה הדלוקה במסדרון , לספר לי דברים מצחיקים, לעשות לי נעים, ואני , אני רק חושבת מחטים..

האחות מסתובבת בודקת שכולן בסדר, מתנצלת על העומס, בד"כ זה לא ככה היא אומרת.

נכנסים לרופאה, היא דומה לשחקנית אסתי זקהיים ולכן מעכשיו תקרא ד"ר אסתי.

היא מבקשת שנמתין רגע בחדר, שרון מושיט לי כסא ואני חצי רועדת מתיישבת. הנה זה בעעע.

אני מגלה שיש לה לוח שנה עם דולפינים, נאחזת בזה כסימן טוב J

לד"ר אסתי יש כנראה אסטרטגיה של הפחדות, היא עוברת על הבדיקות שלי מתחילת ההיריון ונוזפת בי שהיה לי סוכר גבולי גם אז, לדעתי את בכלל סכרתית היא שולפת

אני מתחילה לרעוד, מרגישה את היד של שרון אוחזת בי, היא שואלת שאלות, נוזפת בי במקום ברופא שלי. ומסבירה בקשיחות שיש מצב שיש לי סוכרת 2 שאני בכלל לא יודעת ושצריך להיות אחראית ולקחת את עצמי בידיים. הלו מה למדתי רפואה? בשביל מה הלכתי לרופא? תתקשרי תצעקי עליו.

והדמעות הן זולגות.היא הבינה שהיא "נכנסה" בי חזק מידי.

ואז היא עוברת לטון יותר מרגיע, מנחמת אותי שאני במשקל תקין, שהלחץ דם שלי תקין ושאם אני אשמור על דיאטה מרבית הסיכויים שיהיה בסדר.

אני עם דמעות ועוד רועדות..

קבעה לי עוד תור לתחילת השבוע, לראות איך אני מסתדרת.

אנחנו יוצאים, שרון אוחז בי, עזבי רוי היא סתם מנסה להפחיד אותך, תחשבי על זה שמרבית הנשים מזלזלות ,סוג של אסטרטגיה- נשבור- נחנך מחדש. אבל לא צריך לחנך אותי אני חונקת את הדמעות..

האחות הראשית עוברת במסדרון, היא מציעה שאני אכנס להדרכה על הגלקומטר , בזמן שאנחנו ממתנים לדיאטנית , יחסוך לכם זמן.

נחמדים כבר אמרתי?

וזה השלב הכי מלחיץ אותי.

אני מפחדת ממחטים פחד מוות. בבדיקות דם אני מחווירה, אצל רופא שינים אני ידועה בתור הנמלטת.

ועכשיו? אני אצטרך לדקור את עצמי חמש פעמים ביום (בהתחלה)..

האחות נותנת לי הסבר, שרון מנסה להרגיע אותי שזו מחט דקיקה , שאני לא ארגיש, שזה כמו לחטוף קוץ. והדמעות הן זולגות..

מנסים להרגיע אותי, אני מנסה לתרגל עם האחות את הדקירה, לא מסוגלת. אני לא יכולה לעשות את זה.

אני מושיטה ידיים בהכנעה אל האחות – תדקרי.

היא לוקחת את שתי הידיים שלי ומפעילה אותם.

והדמעות הן זולגות.

אין לי הסבר הגיוני, כאב, שרון והאחות טוענים שזה בגלל שאני בלחץ, אני אתרגל...

הדיאטנית התפנתה. אנחנו נכנסים.

אני חושבת שהיא קצת נבהלה לקבל אותי ככה, אצלה לפחות נרגעתי.

דיברנו על תפריט, על מותר ואסור..השתדלנו להרכיב לי תפריט הוגן, בתכלס, אני גם ככה אוכלת מסודר וכל שעתיים.נפרדתי מהקורנפלקס שלי, מהשוקולד, ומהפירות בלי חשבון..

מעכשיו אני צריכה לבדוק לספור ולנטר לעצמי את הסוכר..

חצי מהשיחה היא בין שרון לדיאטנית , הוא גם ככה שר המזון של הבית אז הוא רוצה לבדוק שהוא ממש מבין, הוא גם רושם לי, אנחנו יודעים שאני לא אזכור.

מצוידת בספרון עם הסבר, תפריט ויומן אוכל אנחנו יוצאים.

אנחנו מחליטים להתחיל בערב, גם ככה הבוקר אכלתי דברים שאני צריכה להימנע מהם, אני לא עומדת בלו"ז ואני לחוצה, שרון הבטיח להיות איתי לפחות בפעמים הראשונות  אז עוד כמה שעות לא יעשו כלום...

זהו, שרון בעבודה, אני הולכת להכין לעצמי אוכל לפי התפריט.. מתחילה יומן חדש, יומן מזון וגלוקוז...

L