יומן

ערב,

אחרי הפוסט הקודם עשיתי לעצמי ארוחת ערב, אכלתי את מה שבד"כ אני אוכלת רק הפעם פשוט ספרתי מה יש בצלחת, והוספתי דברים מהתפריט. ההתעסקות הזו מוזרה לי. אני בחיים שלי לא שמרתי על דיאטה, גם אחרי האשפוז  ההוא, הורידו לי דברים מהתפריט  באופן זמני אבל לא התעסקתי עם לספור, לראות לחתוך, זמנים..  לכתוב ..

אני אוכלת שאני רעבה.

לא עוד.

שרון הגיע הביתה אחרי סבב, פגישות, העבודה שלו  והחברה הלא רצינית שהוא עובד איתה זה כבר סיפור לפוסט אחר. היה לנו משהו כמו שעה וחצי עד הדיקור, נלך לקניות שאלתי? יאללה הולכים.

מצוידים ברשימת קניות שכוללת כל מיני מרכיבים שאין לנו בבית ומהם צריך להרכיב לי תפריט חדש הלכנו לסופר. קניות לילה , בכל הסופר הענק ההינו בדיוק חמש זוגות. הפעם זה היה בשיטת הקונים הולכים, עברנו על הרשימה,  חזרנו  בדיוק בזמן, שרון פרק את השקיות ואני הלכתי לשוטף ידיים, השעון צלצל. שאו טיים.

אז התיישבנו בסלון, שרון חיבק אותי חזק, ניסה איזה חצי בדיחה משותפת שגורמת לי בנורמל להתקפת  צחוק שמסתיימת בצעקות של בגללך אני שוב פעם צריכה פיפי.

לא הלך לא הפעם.

הוא חוזר איתי על מה שהאחות אמרה, אנחנו מתרגלים יחד על "יבש"  לוקחת נשימה ארוכה וקדימה.

ראבק אני בת 34 , בוגרת עם ראש על הכתפיים מה הקטע עכשיו?

דוקרת, צועקת, כואב..

הוא מנסה להרגיע, לא ממש כואב, פשוט זזת ודפקת את זה במקום הכי כואב באצבע..

חונקת את הדמעות תוצאה יוצאת בסדר.

תראה בסוף אין לי כלום הם סתם מתעללים בי אני אומרת לו, שרון מחייך, יהיה בסדר, אם את תהיי מאוזנת  יורידו לך את כמות הדקירות למינימום .

אני כמעט מאמינה לו. שוב ההתעסקות עם היומן כותבת את המספר.

הולכים לעשות טיול עם הכלב, לנסות להירגע, קר בחוץ אנחנו חצי מחובקים  מדברים מנסים טכניקות. מחר בבקר נעשה את זה שוב יחד, מהצהרים אני כבר לבד.

חזרנו, שרון מזכיר לי שאני צריכה לאכול משהו, ארוחת לילה כתוב לי בתפריט, אבל ראבק אכלתי לפני שעה..מכריחה את עצמי לאכול.

ושוב לרשום.ההתעסקות הזו. אני עוד אפתח תסביך אכילה אני אומרת לשרון.. J

זהו ,

בבקר הכלב מעיר אותי בליקוקים, לא משנה שכל שעתיים (על השעון) התעוררתי בלילה , ושבשעה שש וחצי בבקר העוברית שלי החליטה לשחק לי קט רגל בבטן.עד עכשיו אחרי לילות כאלו, הייתי  מנסה למשוך קצת שעות שינה בבקר, במיוחד בימים שאני לומדת, עכשיו צריך לקום, במיוחד אם אני רוצה ששרון יהיה איתי .

אני מתגלגלת מהמיטה (מאז שקיבלתי את המילגה מתנה מהנשואה, זה קצת יותר קל להתגלגל החוצה מהמיטה מצד שני הרבה יותר נוח להישאר במיטה) מצחצחת שיניים וקולטת שעכשיו בעודי חצי ישנה אני הולכת לדקור את עצמי.

בעעעע.. L

ושוב הריטואל, יושבים בסלון, אני מנסה לחייך , שרון קולט שאני שקרניקית...

אנחנו מנסים להקטין את עומק הדקירה בווסת של המכשיר, אולי יכאב לי פחות. לנסות זה יפה, לא עובד. מסתבר שהאחות במבט אחד על כפות ידי  ידעה בדיוק איזה עוצמה צריך..

חזרנו לעוצמה המקורית, לשפשף לא לחשוב לנשום לנשוף לדקור.

עבר בשלום.

פחות כואב.

או שזה בגלל שאני עוד חצי ישנה.

התוצאה יוצאת קצת מתחת.

לרשום.

ושוב ההתעסקות הזו באוכל. לא עוד קורנפלקס לארוחת בוקר בשיטת המנשנשים הולכים אלא לחם קל, גבינה , ירקות. אני מוצאת את עצמי מנסה לא לשכוח לספור כמה ומה אני שמה.. שרון למזלי עם רגל בחוץ עקב אחרי (הוא מכיר את הסחורה שלו ) ומכתיב לי את מרכיבי ארוחת  בוקר. ולא לא אכלתי את כולה כי זה נראה לי הזוי לדפוק ארבע פרוסות לחם לפני שבכלל התעוררתי.

אבל אני חייבת.

ברוכה הבאה לחיים החדשים של עצמך.. אני ממלמלת לי.

זהו,

לשמחתי השמש בחוץ אלילית, לקחתי את הכלב לחצי שעה סיבוב בפארק ליד הבית (וחזרתי וזכרתי לרשום את זה, הכול אני רושמת עכשיו), לנסות לנקות את הראש. מטריף אותי הלחשב את השעות של הארוחות (כל שעתיים גג שלוש) של ארוחות הביניים הלרשום כל פעילות גופנית (לכתוב פוסט זו פעילות גופנית?).

זהו אז  ברחתי לכאן, לכתוב את הפוסט הזה, אני יודעת שזה לא סוף העולם וכל הדברים ההגיוניים שכולם אומרים מסביב, עדיין אני תקועה קצת בזה...

עכשיו אני צריכה לאפס את עצמי, לחזור לחפש דירה, לשבת ללמוד קצת לקראת השיעורים של השבוע (כי העבודה שלי עכשיו זה להיות סטודנטית ..) ולנסות להרגע.

איך אמרה הדיאטנית- לחץ מאוד משפיע..