סוג של התקפת הורמונים? L
אין לי הסבר הגיוני אחר למה שעובר עלי, באמת.
אני מנסה להפעיל את כל ההיגיון שלי, אבל אין, שומדבר לא הולך.
הכול בבלגן.
אני ושרון מנהלים שיחות ארוכות, שיחות שקשות לי על העתיד, על ההווה.
ככל שהלידה מתקרבת החששות שלי עולים, הכול מתערבל.
אני חרדתית , אני יודעת שאני חרדתית.
אני הורמונלית, אני יודעת שאני כזו
ואני לא מצליחה להירגע.
ואל תגידו לי שזה יעבור.
אני יודעת.
לא זה לא עוזר לדעת.
הגענו לדד ליין של החיפוש דירה, אי שם לפני יותר מחצי שנה אמרתי לשרון שאם עד ה 15 לינואר אנחנו לא מוצאים דירה, אז נעצור את החיפושים עד אחרי הלידה.
ולא מצאנו דירה.
פתאום נראה לי שיש לנו כל כך הרבה דברים פתוחים, שמרוב דברים אני לא מצליחה לראות מה עושים קודם
(וכן אני יודעת שזה אצלי בראש לא עוזר לי)
אז ניהלנו עוד שיחה, שרון אמר בואי נראה מה עושים קודם.
ואז עלתה הנקודה של הדיור, אני כל כך לא רוצה להביא את הילדה שלנו לדירה הזו, נכון שמצאנו פיתרון זמני לבעיות פה, נכון שיש עוד אלף מקומות יותר גרועים, הכול נכון. רק אני לא רוצה אותה פה.
כפועל יוצא עברנו לדבר על המצב הכלכלי, אנחנו שורדים, לא יותר , לא פחות. שזה יפה בהתחשב בכל העליות והירידות וכל הבעיות.
שרון התחיל עבודה חדשה, השבוע הראשון נראה מבטיח, ומאז הוא מתרוצץ מבוקר עד לילה, אבל השבוע האחרון היה יותר מפוקח והסתבר לנו שזה לא ממש הולך,ומכוון שכמו אנשי מכירות רבים התשלום הוא באחוזים בלבד החרדות שלי הם עצמות, לא רק שלא נרוויח אלא שנצא עם נזק.
ואת הכול אני מטילה עליו, כאלו לא קשה לו גם ככה, אני לא יודעת למי מאיתנו יותר קשה, לי, שהמנטרה שלי שנים זה אם אין אני לי מי לי, שפתאום הופכת תלויה בו, או לו שיודע את המנטרה שלי ויודע שעכשיו כולנו תלויים בו, וזה לא הולך להיות קל יותר. ואז הפקפוק עולה, ואז מתחילים לדבר על אולי תחום אחר, ומה נעשה, ובמה הוא ילך לעבוד..
והדמעות, הן זולגות עכשיו ממש כמו בשיחה.
ואז חזרנו להצעה של ההורים לעבור לגור אצלם
והדמעות זולגות
הגיונית זה חיסכון ענק, שנה כזו יכולה לתת לנו לא רק לצוף אלא לנשום
רגשית זה כבר סיפור אחר- מה לחזור לגור אצל ההורים בגיל 35? עם ילדה? מה הולך כאן.
אנחנו כבר באמצע החיים.
והפחד שלי גדול.
ההורים שלי עשו מעבר ענק מהריבים על השמלת כלה ועד היום, אין ספק, תהליכים שלא היו מביישים גורו בשומקום, ועדיין החשש שלי מאמא שלי גדול
(אולי אפשר להפסיק עם הקטע הזה של הדמעות. אני לא מצליחה לכתוב ולבכות יחד)
השבוע עשינו איתם סיור לקראת קניית ציוד לילדה, הבנתי כבר מזמן שאין טעם לריב איתם על ההתעקשות שלהם לקנות ולדאוג לנכדה הראשה שלהם, שנים הם רואים את זה מהצד. בכלל אמא שלי כבר נדמה עברה תהליך בחודשים האחרונים, הפנימה והיא עושה שעורי בית לקראת היותה סבתא... הסיור היה כל כך מצחיק..והשיחות שיש לי איתם, כבר שנים שלא נהלנו כל כך הרבה שיחות.
והחשש שלי לא נרגע
כבר כתבתי פה לדעתי שאני מרגישה כולם חווים את ההיריון שלי דרכי, אמא שלי מגלה מידי יום דברים שמזעזעים אותה , ואני חוסכת לה כל כך הרבה מיידע .
השבוע היא אמרה לי שאם היא הייתה יודעת כל כך הרבה היא לא הייתה יולדת, ואנחנו מדברים על אישה שהביא לעולם ארבעה ילדים. ההחלטות שלך כל כך קשות.היא לומדת על הורות והריון יחד עם ההיריון שלי
ואני מפחדת.
מפחדת לעבור לגור איתה , מתוך ידיעה שאני יכולה לתמודד עם כולם בשטח שלי, אבל בשלה? שרון מודע לזה לגמרי, בגלל זה פסלנו את זה על הסף כבר כמה פעמים, עכשיו זה עלה שוב.
למה שוב?
שרון אמר שאז הוא פסל את זה בגלל שהוא מודע לזה שהוא יכול להתמודד איתה אבל אני לא, והוא לא רוצה לעביר אותי את זה. אבל היא משתנה הוא אומר, אולי משהו זז שם. אז הוא הציע שנתייעץ עם אבא שלי, אבא שלי תמיד היה איש הסוד שלי, אחרי ארבעים שנות נישואין לאמא שלי הוא כבר יודע עם מי יש לו עסק, ולא פחות מזה הוא מכיר אותי כמו את כף ידו (הוא אחד האנשים הבודדים שיודע אם אני מסתירה משהו גם אם הוא לא רואה אותי פיזית), אז הגיוני לדבר איתו על החששות.
אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לדבר איתו. נדמה לי שאני רק אגיד מילה והדמעות הן יזלגו.
גם שיחת טלפון ארוכה עם הנשואה, שבכל ההיריון הזה מתפקדת על תקן כרית תמיכה בהתקפות הורמונים וחרדה לא הצליחה להרגיע אותי.
חשבתי שאני אכתוב זה יפסיק
אני זולגת כמו מערכת משקעים חורפית.
אני יודעת שהחששות זה טבעי, אני יודעת שהחרדות שלי מקבלות גודל של הר בגלל ההורמונים , אבל החוסר אונים הזה מעיק עלי.
ועכשיו אני אכנס מתחת לשמיכה אולי שם אני אפסיק לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
