יומן

המחלקה.

המשפחה שלי ביקרה אותי בהתאוששות, מסדרון שיש בו וילונות שהוסב בגלל העומס, המיטה שלי בקצה, אני והאחות חולקות את אותו חלל, ככה הייתי חלק מהבדיחות של הצוות. אני והסניטר הפכנו חברים, כל פעם שהוא בא לקחת משהי למחלקה יצא שהוא עבר דרך האחות, הוא היה הנהג, היא הסדרן ואני הכרטיסן..  כן היה הזוי.

אחרי שעתיים בדיוק, אחרי שבדקו אותי שוב הגיע הנהג, סליחה הסניטר והפעם לקח אותי. הוא העמיס את הציוד על האלונקה, בדק של שכחנו כלום, צחק איתי שיש פה ציוד לנסיעה לחול והופ למחלקה.

אני לא יודעת מה הייתה השעה, להערכתי זה היה באזור האחת עשרה בלילה.

כל הזמן הזה אני ושרון מתכתבים ב SMS הוא מדווח לי על הבדיקות שפיבי עוברת, אני מספרת לו על הבדיחות שרצות. המון אנרגיה בגוף.

האחות בלה מקבלת את פני במחלקה, בודקת לי את הצמידים על היד (אחד לרגישות רפואית, אחד ללידה), בודקת איך אני מרגישה ושואלת ברוך אימהי מתי אכלתי פעם אחרונה.וואלה לא זוכרת, מתשהו בחדר לידה אכלתי במבה, זה היה הדבר הכי קרוב לאוכל שהרשו לי לאכול בגלל הבלגן. היא מכניסה אותי לחדר, בודקת מה בא לי לאכול , ומסבירה לי מה הולך. אנחנו מסכמות שאני לא קמה לשומקום בלי אחות לידי, האפידורל משטה בי, מצד אחד אני מרגישה את הגוף שלי, אבל בלה מוכיחה לי בחיוך שאין לי באמת תחושה בפלג גוף תחתון.  הסניטר "מחנה" אותי בחדר, בלה הולכת להביא לי אוכל ויש לי כמה דקות של שקט. אני מרגישה את העייפות עולה.

בלה חזרה עם מעדן וניל, גבינה לבנה, 2 פרוסות לחם ושואלת אותי על מיץ. אני בשוק, מעדן וניל, מתוך הרגל אני אומרת לה שאסור לי שיש לי סוכרת הריון, היא צוחקת ואומרת לי  , שמותר לי כי ילדתי J . לא יאמן איך התלהבתי ממעדן וניל...

אני אוכלת , ומרגישה מאוד מותשת, אני מנהלת התלבטות עם שרון בSMS לגבי הביות, הילדה עדיין בבדיקות, השעה כמעט חצות ואני מרגישה שאין לי כוח. לא ידעתי מה להגיד להם, קצת אחר כך שרון מופיע ליד המיטה שלי, מחכים לרופא ילדים, אז הוא בא לראות מה שלומי, הוא מבקש ממני ללכת לישון, אלוהים יודע מתי בפעם האחרונה ישנתי, הוא אומר שייקח זמן בתינוקיה, וגם ככה יעירו אותי בחמש אז מה הטעם, לילה אחד היא לא תהיה איתי. אין לי כוח , הוא נשמע הגיוני, אנחנו נפרדים בנשיקה, הוא חוזר לתינוקיה ושולח אותי לישון שהוא אומר שהוא יגיד לאחיות לא להביא את פיבי אילי הלילה.  אחרי כמה דקות הוא שולח לי SMS , שלחו אותו הביתה,ייקח זמן בתינוקיה , אני מסכימה איתם ושולחת אותו לישון, כל הזמן הזה חשבתי שאני לבד בחדר, רק שהאחות באה לקורא ליולדת להניק הבנתי שמאחורי הוילון יש עוד יולדת, בהמשך למדתי שהיא חירשת וקצת אילמת, מה הפלא שהיא לא התעוררה מהמהומה. אני מחייכת אליה, מקבלת חיוך.

אני מנצלת את הפעמון ומבקשת לרדת לשירותים, מגיעה אחות שאני לא מכירה, אנחנו פוסעות יחד אל השירותים (שלושה צעדים בהמון זמן), אנחנו מסכמות שעדיין אני לא קמה מהמיטה לבד, האפידורל עוד לא ממש התפוגג, ומכוון שאני אנמית עוד מההיריון הצבע שלי לא משהו.

ארבע בבקר, אני מתעוררת לקריאה בשמי, אני פוקחת עיניים, לא יודעת מה השעה ואיזה יום היום, אני רואה אחות ואת פיבי ב"אקווריום" . האחות מסבירה לי שהם סיימו עם הבדיקות , פיבי בוכה וכדאי שאני אניק אותה.  העדכון של שרון לא הגיע אליה.

היא שואלת למצבי, מוודא שאני יכולה להוציא אותה ולהחזיק אותה. ושואלת אם ירדתי כבר מהמיטה. שאני מדווחת לה היא אומרת שבשבע יש סבב רופאים, אבל היא תדאג שמשהי תבוא לקחת את פיבי. לאור מנורת לילה אני מביטה בה, עיניים גדולות פה פעור וריח.. וואו זו הילדה שלי?

אני מנסה להניק, פיבי לעומת זאת מאוד שמחה לנשוך אותי, זו ההתחלה של מערכת הנקה לא פשוטה , שלוותה בהמון פצעים וכאב.. אבל אני יודעת שאנחנו נלמד ביחד להתמודד עם זה. באמצע הלילה מכניסים יולדת חדשה לחדר, היא מלווה באמא שלה והיא דתייה. ערב שישי ללדת. אנחנו עכשיו 3 נשים בחדר של 2 . יהיה פה מעניין. אני מברכת אותה במזל טוב בלחישה, היא עונה לי.

 שבת בבקר

ברבע לשבע מעירה אותי אחות, היא באה לקחת את פיבי, אני לא יודעת להגיד לה כמה היא אכלה ומה השעה וכמה ישנתי. אני אומרת לה שעוד כמה דקות אני באה לתינוקיה.

עצמתי עיניים.

התעוררתי אחרי משהו כמו ארבעים דקות, חילופי משמרות, שיט נרדמתי. אני מנצלת את חילופי המשמרות לקום יחד עם האחות, מקבלת אישור יציאה מהמיטה וטסה לתינוקיה. המצפון שלי כבר מתחיל לעבוד, איך השארתי את הקטנה לבד לבדיקות?

אני נכנסת לתינוקיה, כולם נראים אותו דבר, באיזה חדר היא? אחות ניגשת אלי, אני מתחילה להגיד לה שאני מחפשת את פיבי, באמצע המשפט נופל לי האסימון שהאחות לא יודעת מי זו פיבי, אני מחפשת.... את הבת שלי. ואו זה יצא לי מהפה..

האחות ניגשת איתי לעריסה, אנחנו מדברות על הקטנה (התנהגה מאוד יפה) ואני לוקחת אותה איתי. כל יציאה כזו מלווה בטקס הצמיד, בה מוודאים שפיבי היא אכן פיבי ושאני אמא שלה. אנחנו חוזרות לחדר, האילמת כבר ערה, החדשה עוד מתאוששת. אמא של החדשה מתחילה לנהל איתי שיחה, אילו ידעתי שהיא לא תפסיק ..

אני לוקחת את הקטנה והולכת לראות מה יש לאכול, ואו קורנפלקס, התלהבתי מדברים קטנים.

השבת עברה עלינו בסדר, הנשואה באה לבקר יחד עם מתנות, ההורים שלי הגיעו שוב, כולם באים לפרקי זמן קצרים, בדרך אני והקטנה ישנות. הטלפונים של המזל טוב מתחילים להגיע, אמא שלי הודיעה למשפחה שלנו, אני התחלתי לשלוח SMS לחברים. המשפחה של שרון תדע רק בצאת השבת (חוץ מאמא שלו שהייתה אצלנו). האילמת משתחררת וככה נשארנו אני הדתייה ואמא שלה בחדר. אמא של הדתייה לא מפסיקה לברבר לי בראש, אני מתפללת שתצא השבת, מצד אחד היא דואגת לנו מאוד (הולכת להביא אוכל, מים, מגבות ) מצד שני.. כמה אפשר לנסות להחזיר אותי בתשובה?

שרון מגיע, יש לו מבט מדהים בעיניים, אני רואה עליו את העייפות , הוא טוען שגם עלי רואים, אני "מגרשת" אותו לישון.בערב הוא מגיע עם אמא שלו, ואח שלי לביקור.

אני שמחה לחברה. המשפחה של הדתייה מקבלת את ההודעה על הלידה, והשבט מגיע לביקור, אמא שלה נפרדת מאיתנו כאלו גם אני הבת שלה.

ערב, אני חושבת שהגיע הזמן לישון, רק חושבת. זה הולך להיות אחד הלילות הקשים שעברתי. פיבי פשוט מסרבת לישון. היא מנסה לינוק ופוצעת אותי קשות בדרך, אני הולכת לשאול בתינוקיה מה הנוהל לגבי ההישארות שלה איתי ולהחליף לה חיתול (כל ההחלפות מתבצעות בתינוקיה ,כך יש להם דרך "לעקוב" שהתינוקות מקבלת מספיק מזון).

מה שהתחיל בתור שאלה הפך ללילה בו נשארתי בחדר הנקה בתינוקיה. פיבי סירבה להפסיק לבכות ו/או לינוק , ואני ההיתי ממוטטת. האחיות באו כל פעם לנסות לעזור לי, הילדה מסרבת לכל משהו אחר. בשעה שלוש בקירוב נשברתי. הרגשתי שעוד רגע אני שומטת אותה מהידיים, לא יכולתי יותר, עם המון רגשות אשם ודמעות בעיניים באתי לאחיות, הם ראו את מצבי והסבירו לי שלא יקרה כלום אם אני אשאיר אותה לשעתיים שנותרו, אני מאשרת לתת לה בקבוק אם היא מחפשת מזון, וכושלת אל החדר שלי.

ראשון בבקר

בחמש וחצי נכנס הסניטר עם יולדת חדשה לחדר, למרות שהוא מנסה להיות הכי שקט שיש אני מזנקת. אומרת לה מזל טוב בחצי פה, שואלת מה השעה, ורצה לתינוקיה. שם אני מוצאת את פיבי ישנה שנת ישרים... אני לוקחת אותה לחדר. אנחנו מנמנמות יחד עד חילופי המשמרות.אני עייפה מאוד. בשבע אני הולכת לשמוע את ההרצאה על ההנקה, אני מפקידה את פיבי לחילופי משמרת   ונכנסת להרצאה. אסתר יועצת ההנקה מסבירה מה טוב ומה רע, אני כל כך מרגישה מה רע , הפטמות שלי הורסות אותי.  שחררתי את פיבי אחרי ההרצאה אבל אני יודעת שאני צריכה להחזיר אותה תוך שעה לסיבוב רופאים,  גם אני צריכה לחכות לסיבוב רופאים אני משתחררת היום, לצערי על פיבי להישאר בתינוקיה לבדיקות במקביל , אני מנסה לבדוק כמה זמן והאחיות מבטיחות להודיע לי. אחרי האוכל אני באה עם פיבי להרצאה ה"מעשית" עם יועצת ההנקה, פיבי לא רוצה לקום, בטח לא לאכול. אני מחזירה אותה כמובטח לתינוקיה, יועצת ההנקה פוסקת חד משמעית שאני חייבת יעוץ אישי עם המצב שלי. אני תוהה כמה זה יעלה ועד כמה זה נחוץ.

בחילופי המשמרות אני מכירה את האחות תמר, גינגית עם חיוך מאוזן לאוזן, עם עד עכשיו עברו האחיות פעם בשעה לראות שהכול בסדר, תמר מתעכבת עכשיו ליד המיטה שלי, אני היחידה בחדר שזו הלידה הראשונה שלה, אנחנו מדברות על ההנקה, אני מראה לה את הפטמות, אנחנו מדברות על השחרור, והיא נחושה לעשות משהו. אחרי חצי שעה היא תחזור עם יועצת ההנקה ישר אל החדר שלי, הם ילמדו אותי לסחוט את השד, פיבי בכלל לא רוצה לאכול והם מודאגות. תמר מייעצת לי להישאר עוד יום בבית חולים, אני ממש לא רוצה.

כאן מתחילה מסכת של לחצים של כמה שעות, אני רוצה ללכת בודקת שאני והילדה בריאות, הצוות טוען ששווה להישאר עוד לילה .

אני לא יודעת מה לעשות, כל הניסיונות להעיר את פיבי לאכול כשלו, שרון שהגיע מנסה להרגיע, אני מתקשרת לנשואה  להתייעץ. אני ממש לא רוצה להישאר, יועצת הנקה אני יכולה להזמין גם הביתה.

מגיע רופא, הוא בודק אותי ומסביר לי שאני יכולה ללכת בערב הביתה, אבל גם הוא ממליץ להישאר בגלל ההנקה.אני מודה לו מסרבת. אני בודקת מתי אני יכולה להשתחרר ומעדכנת את שרון לנייד, הוא יצא לעשות את ההכנות האחרונות.

ארבע וחצי לא סופי.

ממש כמו טיסת צ'ארטר היה הלך השחרור שלנו, ביום שבת אמרו לנו שאנחנו נוכל להשתחרר בראשון בארבע וחצי. משמרת הבוקר של יום ראשון הודיע לי חגיגת שאין מצב , ילדתי בשמונה וחצי בערב, הכי מוקדם שאפשר לשחרר אותי זה שש וחצי בערב.

אני מעדכנת את שרון על השינוי בשעה, והולכת לנוח. בחדר יש יולדת חדשה, שצריכה להחליט האם היא נשארת ו"לוקחת" את המקום שלי או עוברת חדר. הדיון נעשה מאוד רציני.. אני סוגרת את הוילון ומנסה שוב להניק. פיבי שעד הזמן הזה עשתה בעיות מתחברת אליו ויונקת בשקיקה, האחות תמר מאוד שמחה שבסיבובים שלה היא מוצאת אותנו בתנוחות הנקה שונות.. בין לבין אני הולכת לתינוקיה להחליף לה חיתולים. פיבי אוכלת, רק לא  לפי הקצב של ליס. אני נרגעת.

שרון מגיע בשש, אנחנו אורזים את מה שנשאר בבית חולים, וצועדים אל התינוקייה. משמרת אחה"צ לא מבינה מה אני רוצה, אין מצב שאת משתחררת לפני שבע וחצי, ארבעים ושבע שעות אחרי הלידה זה הכי מוקדם בלי טופס ויתור. שרון הולך לשים את הציוד באוטו, אני ופיבי חוזרות לחדר.

שבע  וחצי סופי.

אנחנו מגיעים לתינוקיה, התחלפה עוד משמרת, הפעם אנחנו משתחררים. אני מתבקשת להביא טופס שחרור, ואז מסתבר לי שאני בכלל צריכה לעשות טופסולוגיה. אנחנו מבצעים את השלבים הבירוקרטים בזריזות וחוזרים לתינוקיה .  האחות מחליפה לה בפעם האחרונה חיתול, קוראת לעוד אחות לטקס זיהוי ושחרור ילוד (מסתבר ששתי אחיות שונות צריכות להצהיר על מין הילוד, ולבדוק את הצמידים של כולנו בשביל שחרור) , הבאנו שתי חליפות, האחת שאמא שלי קנתה והשנייה מתנה מהנשואה, חליפה כחולה, סוג של בדיחה פנימית שלנו על אי אהבתי לצבע הורוד הנפוץ בקרב תינוקות , מסתבר שהנשואה והבדיחה שלה דיי הצילה את המצב כי החליפה של אמא שלי ענקיתתת על פיבי.

האחות מתלהבת מזה שהפיבי מברברת איתה, ושיש לה חליפה כחולה, אנחנו מקבלים סט של הסברים , דפים והנחיות וזהו. ארבעים ושמונה שעות אחרי שילדתי, אנחנו נכנסים לאוטו ויוצאים הביתה.

בדרך אנחנו מקבלים טלפון מההרים שלי,הם הקדימו כי חשבו שאמא של שרון אצלנו,ועמדו מול דלת סגורה וכלב נובח. אנחנו בתמורה שלוחים אותם להביא לי המבורגר.. עוד משהו שהיה אסור לי.

ההגעה הביתה.

עוד לפני הלידה סיכמנו שאני אכנס ראשונה. הכלב שלנו , הוא כלב מיוחד,(הוא שווה פוסט בפני עצמו.), אחד המאפיינים של כלבי מכלאה זה חרדת הנטישה, אם גם ככה שאני חוזרת אחרי כמה שעות  אני זוכה לקבלת פנים כאלו נעלמתי לשנה , עכשיו בכלל.

היה ברור לנו שהוא יודע מה התרחש, עוד ביום חמישי שארזנו את התיקים הוא גילה עניין רב.  שרון סיפר שהוא חזר בלילה אחרי הלידה , הכלב הריח אותו ארוכות וליקק אותו בהתרגשות רבה שהייתי בבית החולים שרון הביא לו חיתול משומש של הילדה, שרון שם את החיתול בסמוך לפינה של הכלב, מספיק קרוב לריח, מספיק רחוק בשביל שהכלב לא יבדוק פיזית את החיתול, שרון סיפר שבהחלה הכלב לא ממש התעניין אח"כ בא שלב ההרחה.

אני נכנסת, עוד בשביל אני שומעת יללות שמחה. הכלב מזנק עלי באהבה וליקוקים, ההתרגשות שלו עצומה, אפילו במימדים שלו. אני עטפת אותו בחום ואהבה, מנסה לא ליפול מהקפיצות שלו, ונותנת לו חטיף, הכלב בניגוד להרגלו לא לוקח אותו ממני. הוא מתרגש כמו שלא ראיתי אותו.

שרון מתעכב בחוץ, הוא פגש את אחד השכנים והלה עזר לו להביא את הדברים פנימה, הכלב יוצא אל החצר ביללות שמחה, והתרגשות, כולו  רועד. אני מתקשה להכניס אותו לתוך הבית , שרון אוחז את פיבי בתוך סלקל ולא רצינו שהמפגש יהיה בחצר.

שרון נכנס, הכלב באטרף, הוא מריח את שרון ניגש את הסלקל בליקוקים, אפילו השכן שנכנס עם שרון לא גורם לו לתזוזה מהסל קל .  ההתרגשות עצומה , שרון מכיר את פיבי לכלב, הוא מצידו עסוק בהתרגשות. ההורים שלי מגיעים, הכלב בכלל באטרף הוא לא יודע מה לעשות קודם.

אנחנו מרגיעים את הכלב, אני הולכת להניק את פיבי, ההורים של פורקים את ארוחת הערב.

הילדה נרדמת בעריסה. אנחנו אוכלים יחד, אני נכנסת למקלחת ראשונה נורמאלית.

ארוכה חמה, אני מרגישה את כל הגוף שלי כואב.

ההורים שלי נפרדים מאיתנו.

זהו,

מכאן החיים ישתנו לגמרי. מעכשיו אנחנו משפחה.