יומן

זהו, המודעה פרסמה, הטלפון לא מפסיק לצלצל

אנחנו עוזבים את העיר.

אני מנסה לעכל, עוזבת את העיר

או ת"א אהובתי, כמו המקצוע שלי כמו החיים וכמו עולם הזוהר העולם שייך או לצעירים שלא איכפת להם , או  לאלו שהממון מצוי בכיסים,.

אני לא שייכת לא לאלו ולא לאלו.

הרומן שלי עם העיר הזו התחיל עוד בילדות, בביקורים אצל סבתא, בשוטטות ברחוב דיזנגוף שהיה אטרקציה כי היה מדרחוב בשבת, בביקורים בירקון שאפשר עוד היה לשוט בו, בהליכה רגלית אל חוף מציצים.. צהרים עם סבתא ועם סיפורים על ת"א הקטנה שגדלה. התבגרתי עם העיר הזו, גדלתי בעיר סמוכה אבל גדלתי בעצם בה,בגיל ההתבגרות למדתי והכרתי פה את התרבות שלי, למדתי על תיאטרון, למדתי על קולנוע, חנויות תקליטים, בגיל שעוד לא ממש מותר כבר ביקרתי במועדונים,ראיתי הופעות, הכרתי אנשים.

זה היה טבעי שאיך שסיימתי צבא אני אבוא לפה, הדירה הראשונה שלי עם המיתולוגי, דירה שהייתה פעם חדר זבל, שני ילדים בני עשרים עם חלומות ודירת גפרור..

הדירה השנייה שכבר הייתה יותר גדולה, העבודה הראשונה שהייתה יותר שווה... הדירות שבאו אחרי.

האנשים המקומות, להיות IN ולהקפיד להיות מספיק OUT , להכיר את האנשים הנכונים, לטעות עם הלא נכונים..

בפעם הראשונה שעזבתי, היה שעזבתי את המיתולוגי, ילדה בת 25 , רגע לפני חתונה , עם עבודה שווה, חברים שווים, דירה שווה וארוס אחד.

עזבתי אתו ואת החיים שלי.

השארתי בעיר הזו חברים כמו שרק העיר הזו מסוגלת לייצר, השארתי בה אלבומי תמונות , זכרונות , וכאב

כל בוקר הגעתי לעיר לעבודה, כל ערב עזבתי לעיר מקלט. ליקטתי את השברים ואת עצמי.

אחרי שנה של שיקום, חזרתי.

הפעם לדירה אחרת,מטר מהים  עם שותף מוזר, הכרתי ככה את כל הבנות השוות של ת"א, הם הכירו את המקלחת שלי, ואת הקפה שלי..ואת השותף שלי במובן התנכי..

זו הייתה תקופה שונה לגמרי, הכרתי שוב חברים חדשים, אני חדשה/ישנה.

התאהבתי שוב בעיר הזו. מהיכולת להגיע לכל מקום בלי אוטו, לקבל החלטה וללכת לראות סרט בשתי דקות, לקפוץ לקפה השכונתי ולדעת שתמיד יהיה שם משהו..

אחרי שנה, ועשרות בלונדינית עברתי לדירה לבד. פעם ראשונה לבד. בפופיק של העיר, בלי משהו שיגמור לי את הקפה/מים חמים/חלב, בלי משהו שמחכה שאני באה הבייתה.

רק אני, והעיר. אימצתי בית קפה חדש, הכרתי עוד אנשים חדשים, התחלתי להחליף עבודות .. והעיר, היא לא הפסיקה לאוהב אותי..

אחר כך באה הדירה האחרונה שלי לבד, במיקום יותר טוב, דירה יותר גדולה שבאה אחרי שמצאתי עבודה יותר טובה. המבצר. בדירה הזו הייה את הקיץ האחרון שלי לבד, בדירה הזו התחלתי לכתוב את הבלוג שלי.. בדירה ההיא קרה המהפך.

לשם הבאתי את שרון.

הפרידה שלי מהעיר התחילה כבר אז, .  החבורה עליזה התפרקה, פעם גרנו במרחק של חמש רחובות אחד מהשני, אחד אחד עזבו כולם, נשארתי עד אז רק אני  ששרון ארז את הדירה שלי ועברנו לדירה שלנו, עדיין בעיר אבל לא במרכז, מכאן כבר אי אפשר ללכת לכל מקום ברגל, כאן אין קפה שכונתי קרוב (או שיש ומעולם לא חשתי צורך למצוא אותו),ובשביל סרט נוסעים  אבל כאן יש חניה, וכאן יש מקום לכל החיות, וכאן יש פארק וכאן יש אותי ואת שרון.

ועכשיו באה פיבי, ומאז שאנחנו יודעים שהיא בדרך אנחנו מחפשים את המקום בשביל שלושתנו, כי הבית הזה לא מתאים, ועברנו המון תלאות עם העיר הזו, המחירים בשמיים, התקציב שלנו עמוק באדמה, הדירות שפעם לא היה איכפת לי לגור בהם נראות כמו חורבות עכשיו .

אז אחרי עשרה חודשים של חיפושים, ולאור המצב והצעות ההורים אנחנו עוזבים את העיר.

אני חוזרת ואומרת לעצמי שזה רק לתקופה קצרה, שנתאושש, כמו אז שעזבתי את העיר, שוב אני חוזרת אל כור מחצבתי, אל הבית של ההורים, אל הקן המשפחתי , שקם לעזרה. רק שהפעם אנחנו באים משפחה משלנו, והפעם יש לי מחשבה שלעיר הזו לא נחזור בקרוב..

היי שלום עיר אהובה, נתתי לך את היפות בשנותיי..