יומן

אני בקטנה פה. אני בעצם לא פה, אני בבית החדש, וזה סוג של פוסט שלא נשכח איך הרגשתי..

אז איך?

מוזר, אני מחכה כאלו לחזור הבייתה. נכון בנתיים זה רק אני פיבי והכלב, ההורים שלי בכלל לא פה , יש לי וילה ענקית לעצמי.. רק אני לא מרגישה בבית. עוד לא..

אני מנסה לזכור מתי ישנתי כמו שצריך,יחסית כמובן למצב, ולא זוכרת..

אתמול אחרי שכמעט והתמוטטתי סופית, הוחלט שאני פיבי והכלב נהיה כוח החלוץ, נעבור לפני שרון והדברים.

אין מצב לזוז בבית(בקריאה חוזרת קלטתי שאני קוראת לדירה שלנו בית, בעצם היא כבר לא ), הכל בבלגן, שרון חזר מהעבודה ישר להובלות, אח"כ לאריזות ומכוון שפיבי מנטרלת אותי, והבריאות שלי סובלת גם ככה אז זו ההחלטה.

הפינוי כמו שקראנו לו היה בצהרים, עם תגבורת של ההורים אספתי את מה שנותר (את הרוב שרון המלאך שם אתמול באוטו שאני לא אצטרך לסחוב) את הילדה את הכלב, העפתי מבט אחרון ואמרתי שלום.

אמרתי ולא אמרתי..

שרון ישלים את האריזות ויצטרף אלינו מחר. עכשיו שאני חושבת על זה מאז שחזרנו מבית חולים לא היה לילה שלא ישנו באותו בית..

זהו,

הכלב שלי והחתולה של ההורים לא פתחו את מערכת היחסים בצורה מי יודע כמה (החתולה התחילה!) אז יש הפרדת כוחות, הוא מתרגש נורא ורץ לו בין כל הקומות, חסר מנוחה..

פיבי מדברת אל התמונות בעריסה, אני שוקלת לנסות לנמנם קצת אבל ברור לי שאיך שאני אנסה היא תתחיל לבכות שוב.

זהו,

תם עידן אחד, מתחיל חדש..

תסלחו לי על הבלגן, הפוסט משקף את בעליו.