יומן

כבר כמה ימים אני מנסה לבנות לעצמי שיגרה, כי תפסתי את עצמי הולכת לאיבוד בתוך עצמי. נכנסת פנימה למקומות שלא הייתי  בהם מזמן

אני שוב כלואה בכלוב

והסוהרת היא אני.

זה התפוצץ בשיחה עם שרון, כמו שרק אני יכולה לפוצץ דברים

כמה טוב שזה קרה בדרך לחברים

ככה היה לזה התחלה אמצע וסוף.

מאז עברנו לכאן אני כמעט ולא יוצאת מהבית, בהתחלה זה היה הפריקות ומזג אוויר ופיבי.. ככה יצא שפרט לסידורים (טיפת חלב, רופא) אני כל היום בבית, ולא רק זה. מאז שעברנו הפכתי "לעקרת בית", מי שעוקב יודע שזה אחד הדברים שאני הכי לא אוהבת, מטלות הבית. אבל ככה יצא. שרון שהתחיל עבודה חדשה חוזר בערבים, אני כאן, אז אני מוצאת את עצמי ממש כמו במערכון ההוא "מכבסת תולה", אם לא דיי התרגלו פה בני הבית שאני עוברת אחריהם.. תוסיפו לזה את העבודה שאני לא באה במגע עם אנשים שאשכרה מדברים תקבלו אותי במצב צבירה קוקיה...

אז החלטתי לנסות לקחת את עצמי ביידים, לבנות "סדר יום" שזה יותר לי מלפיבי, אתמול עשינו את הגיחה הראשונה שלנו לגינה (לא היה שם שאפחד..) אבל סקרנו את השכונה ,ובדקנו את מסלול ההליכה שאני מפנטזת שנלך בו בערבים אני ושרון..

היום כבר השתכללנו ולראשונה לקחתי את פיבי ואת הכלב יחד לטיול, נכון הוא היה קצר (חם מגעיל בחוץ) אבל אני מנסה לקבל את הביטחון שלי עם הכלב שהלך לאיבוד ..

היה דווקא בסדר.

בין לבין אני מחדשת קשרים עם אנשים, התחלתי לעבור על הדרושים ואני תקועה במחשבה – לאן עכשיו?

איזה עבודה אני מחפשת? כמה שעות? אולי תחום חדש??

אם ההריון היה הגשר, עכשיו עברתי אותו ואני תקועה בצומת, צומת בה אני אמורה לבחור את הקרירה שלי שוב, בהתחשב בעבודה שבפעם הקודמת לא בחרתי אלא זרמתי אני בבעיה.

פיבי מדהימה אותי כל בוקר מחדש, כל יום היא לומדת משהו חדש ואני איתה, אני קוראת לה הגורה שלי, היא הרי גור אדם (לא לסקול אותי באבנים) היא למדה כל כך הרבה שאני חושבת לרכז את הכול ולהקדיש לה פוסט נפרד.

אני הולכת לנצל את השקט הזה..

לתלות כביסה כמובן