יומן

עומדת מול מצבה

של איש שיישאר בן 28

והוא בעצם מת כבר 59 שנה

צפירה

דמעות

חושבת על איש אחר

ששוכב מתחת לאבן קרה

איש שתמיד יהיה בן עשרים

עם חיוך מאוזן לאוזן

ותמיד אומר שהמצב יכול להיות הרבה יותר גרוע..

השנה אני לא אבוא לבקר

והנאומים, ומטח הכבוד

שתמיד עושה לי צמרמורת

והמחשבה נודדת אל מגרש החניה

שם מחכה לי פיבי

כל שנה זה לא קל

השנה זה היה קשה אפילו יותר

ואני יודעת שאני לא אמשיך לבית עלמין אחר

להגיד שלום לילד בן העשרים

ואני יודעת שהוא יסלח לי

כי זה פשוט כואב מידי

ואני לא צריכה אבנים בשביל לזכור

מספיק משהו דומה ברחוב

או את המנגינה שהוא היה מנגן לי על המיטה

שההינו יחד בתנועה, שההינו יחד בצבא

זו שגרמה לי תמיד לחייך.

כל שנה משהו משתנה, אנחנו גדולים בעוד שנה, יש לנו עוד תובנה

השנה משהו השתנה בכאב

אני אמא.

ואני מתפללת שפיבי לעולם לא תצטרך לזכור מנגינות, וחיוכים של ילדים שלנצח יהיו כאלו

גם שהיא תהפוך לאמא.