זה היה כמו לרכוב על אופניים.
עליתי, קצת חרק אבל תוך כמה דקות הכול זרם שוב.
שיצאתי משם ידעתי שלא משנה אם יצא מזה בכלל משהו, עצם ההליכה שלי הייתה שווה.
ראיון עבודה ראשון מאז שפיבי נולדה.
קדמו לו אין סוף דילמות, ומחשבות, ודיונים עם שרון, ועם ההורים שלי ועם חברות ובעיקר עם עצמי.
להתחיל לחפש עכשיו? היא כזו גורה קטנה, כולם נראים לי ענקיים לידיה, מה זהו בגיל שלושה חודשים למסור אותה? כן לא? הסבירו לי שאם אני רוצה מקום נורמלי לספטמבר אני דיי צריכה לבחור עכשיו, כי המקומות הטובים נתפסים אז התחלתי לחפש מקום, והלכתי עם אמא שלי למקום שקיבלנו עליו המלצות והוא באמת נראה מדהים , גן צפון תלאביבי במקום הכי לא הגיוני שהוא יהיה.. ובשביל הפרופורציות הלכתי לראות עוד אחד , ואז הבנתי שהראשון זה הנכון, אבל רגע מתי? באוגוסט אין גן, מה אני אתחיל עבודה עכשיו ומה נעשה באוגוסט?
בקיצור היה לי סלט בראש.
ואז הגיע הטלפון, יום אחרי שעניתי למודעה, ככה בלי הכנה הם קבעו איתי יום ושעה, ואני לא יודעתי אם ללכת.
מה אומרים? פיבי יתרון או מכשול? ירצו אותי בכלל?
חששות.
אז השארתי את פיבי עם הסבתות שלה (אמא של שרון באה לבקר), עם בקבוק והוראות הפעלה ונסעתי. כל הדרך שרון מדריך אותי באוזניה איך נוסעים, הלב דופק, גם כי אני שונאת לנהוג, בטח למקומות שאני לא מכירה וגם מעצם הראיון
ואז הגעתי, והיה פשוט סבבה.
ביום שישי כבר היה לי ברור, שצריך לרשום את פיבי לגן, לספטמבר להבטיח לה מקום, כי אני לעבודה אחזור.. אם לא עכשיו אז בטח בספטמבר
אז הלכנו שלושתנו, שרון מאוד התרשם מהמקום , פיבי פקחה עין תורנית ונרדמה שוב עלי (ככה זה שתי דקות באוטו הילדה חורפת כאילו לא ישנה שעות ) אז שילמנו דמי הרשמה...
והלב? הוא דופק...
עכשיו אני מחכה לתשובה מהם, ומחפשת עבודה. אני רק חושבת על זה שעוד שבועיים פיבי תהיה כבר בת שלושה חודשים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
