יומן

זהו נכנסתי לג'ונגל האמיתי של החיים.

זה שמלהטטים בו בין הילדה, לעבודה, לשרון לשאר העולם. אני מנסה לסכם פה שבוע

אולי זה סתם סימבולי אולי לא, אבל אין לי קול.

זה קטע מטורף לגמרי וגם מעציב לגמרי יש לומר..

התחלתי להרגיש רע ביום חמישי שעבר , אז הייתה לי צורה של סמרטוט ריצפה..

ביום שישי דווקא נרשמה התאוששות

אבל הסופריצה באה ביום שבת..

הפכתי צרודה

אני חשבתשזו אלרגיה למשהו שפורח באזור

שרון  וההורים שלי חשבו שזה תוצאה מלחץ (גם עבודה חדשה, גם הגשתי טיוטא של הסמינריונית שלי, גם להכניס את פיבי  לגן) אמרו יעבור

שורה תחתונה - אני בקושי מדברת . שבוע אחרי ואני נשמעת כאלו אני מעשנת שמונה קופסאות סיגריות ביום, ואני כיידוע הפסקתי לעשן מזמן.

 הגרון שלי הורג אותי. ולא הלכתי לרופא  כי :

א. אין לי

 ב. אין מצב לימי מחלה

אני שותה הרבה תה עם לימון ומגרגרת מי מלח (ומתפללת שזה יעבור כי זה שיא הפדיחות)

ועכשיו לעבודה

בתכלס בסדר, ברגע שאני אצליח למצוא את הידיים והרגלים שלי.. כי חפיפה כמו שצריך ממש לא העבירו לי... מותר להגיד בקול – הלו לא העבירו לי חפיפה נקודה.

 הקצ' הוא ממה שפחדתי וזה שעות העבודה, עובדים פה עד חמש . בשיחת פתיחה  עם הבוסית שלי ניסיתי אבל היא הבהירה לי שאין מצב לעבוד כל יום עד ארבע. סגרתי איתה שפעמים בשבוע אני כן עובדת עד ארבע ובאה בשמונה.זה החזיק בדיוק יומיים בהם דרך אגב עבדתי עד חמש וחצי שש, אחרי יומיים היא קוראת לי , לפי הפרצוף שלה הבנתי שמשהו מאוד רע הולך להיות, בראש כבר הרצתי את הסרט הרע, פיבי בגן, התחייבנו, עכשיו הבוסית שלי אומרת לי שהיא מצטערת אבל החליטה לוותר עלי..

ההיתי  קרובה , מאוד קרובה.

הבוסית שלי נכנסה ללחץ. היא הודיע לי שלמרות הסיכום בינינו על פעמים בשבוע בארבע אין מצב, ובכלל היא צריכה משהי שהיא כולה בעבודה, ואם זה לא מתאים אז זה הזמן להיפרד בידידות , היא גם חזרה ואמרה שאמרתי בראיון עבודה שיש לי גיבוי, שאני גרה עם ההורים, ניסיתי להגיד לה שהיא גם אמרה שאין בעיה עם שעות עבודה...

ביקשתי כמה דקות התייעצות .  דילמה לא פשוטה, מצד אחד זה אחלה כסף, וברגע שאני יעשה סדר בבלגן גם העבודה תהייה סבבה, השעות הרשמיות בסדר יחסית למקומות אחרים בהם עבדתי , והנוהג הוא שאלו שעות העבודה, כן יש פעמיים בשנה קצת לחץ, אבל בשליטה, מצד שני זה אומר שאני לא מוציאה את פיבי אף יום מהגן ומבלה איתה רק את שעות אחה"צ ערב.

שרון כהרגלו בקודש, יודע להרגיע אותי ..

אל תוותרי הוא אומר לי, נסתדר, ההורים יעזרו, אני אסתדר את העבודה שלי, חבל, שנה חיפשת עבודה מצאת משהו שנראה טוב , הכסף סבבה תגידי לה שהכול בסדר.

אני מקווה שזה יהיה בסדר.

אז צללתי פנימה לעבודה, לא קיבלתי אפלו 100 שעות של חסד...

אני לא שואבת, למרות שאני באה עם המשאבה איתי, אין פה ממש איפו,  מדלה המשאבה שהנשואה  השאילה לי (הספקטרה שהשאלתי מיד שרה  מאוד גודלה) כמו פינצ'ר קטנה קטנה אבל מה זה עושה רעש.. אני מקווה שלא יגמר לי החלב ושאני אסתדר כי אני לא רואה מצב לשאוב פה..

השבוע עבר דיי מהר, לכולם נדמה שאני שם שבועות, כולם מספרים לי כי קודמותיי בתפקיד החזיקו תקופה קצרה, והם מקווים שאני אהיה שם יותר...

אני יודעת שהשבועות הקרובים יהיו קשים, ואני מקווה שיהיה בסדר.

זהו פיבי בגן,כולם מתעלפים ממנה ובאים לראות את הקטנה המברברת.. כן הילדה ללא ספק ירשה את הורבליות שלה מאמא שלה..

מאז שהיא בגן היא חוזרת הבייתה הרוסה מעייפות (נו בטח כל היום לדבר זה מעייף), וקצת קשה לקום בבקר , שש וחצי בבקר...

היום קיבלתי את התקף הפחד הראשון שלי יחד עם הכיתוב – הגן של פיבי על צג הטלפון, הגננת שלה הודיעה לי שיש לה חום והיא לא ממש רוצה לאכול . בדיוק ביום בו אני עמוסה נורא, לפיבי (חמסה חמסה חמסה) אף פעם לא היה חום. נלחצתי. טלפון להורים שלי ורבע שעה אח"כ הילדה כבר בבית, היא גבולית מבחינת חום (הנשואה מסבירה לי בטלפון הוראות הפעלה לילד עם חום ), חצי שעה אח"כ והיא כבר מתאוששת וצוחקת.

ברור מי מנהל פה את העניינים לא?