יומן

יחד עם הלידה שלה נולד אצלי האינסטינקט של להתעורר יחד איתה. אני יודעת מתי היא קמה גם אם היא לא אומרת מילה, הגוף שלי עובר למצב של דריכות.

זה התחיל בארבע וחצי בבקר..

 התעוררתי  בשקט ואז שמעתי אותה בקול מרמור עצבני, מסוג של רטינה מעורבבת בבכי.

ממש כמו  אמא'לה גם אנחנו לא קופצים לדום עם כל ציוץ.. הקולות האלו היו מאוד שגרתיים בתקופה שהיא הייתה נכנסת לפינות של המיטה , לפני שהיא למדה לזוז מהן לבד.

נתתי לה להמשיך לברבר  ולרטון  לעצמה, יש לילות כאלו היא מתעוררת מדברת וחוזרת לישון רק שבמקום מילמולים זה הפך לאזעקה עולה יורדת, עצבנית במיוחד.

קמתי מהמיטה, גיששתי את הדרך למנורת הלילה ליד המיטה שלה כדי לראות אותה על הבטן, מנופפת קשות בידיים וברגלים , מנסה להתהפך לגב... היא דרך אגב בצד השני של המיטה עם הראש לכיוון ההפוך בו שמתי אותה לישון. זו הפעם הראשונה שראיתי אותה מגיעה לבד למצב שכיבה על הבטן, והיא ממש לא אהבה את זה. אחרי שכבשתי צחוק היסטרי (קשה לי לתאר את הסיטואציה ) הפכתי אותה לגב, ליטוף, מוצץ וחזרתי למיטה..

רק פיבי בשלה, היא גילתה את התענוג של לישון על הצד, ואת הכיף בלהתגלגל רק לחזור היא עוד לא ממש יודעת, למרות שההתהפכות הראשונה שלה הייתה מהבטן לגב היא מסרבת לחזור על זה.

ככה ביליתי עד הבוקר, היא מתהפכת, בוכה עם דמעות, אני הופכת אותה חוזרת למיטה רק בשביל לחזור שוב עוד חצי שעה...