יומן

ואו כמה שיש לי לעדכן

זה לא פוסט אחד

אני חייבת פה רשימה גדולה..

השבוע בסימן זמנים.

ממה להתחיל?

מזה שהיום חלפו חמישה חודשים מהלידה ואני עדיין עומדת ואומרת וואלה הדבר המדהים הזה שלי? ועכשיו שקראתי את הסיפור הדמעות שלי... הן זורמות.

אז חמישה חודשים אני אמא. זה לא קל, למרות שלכולם מבחוץ זה נראה הכי טבעי בעולם, אני עוד מתמודדת עם משברונים קטנים, ועם ימים בהם אני חושבת על מה היה לפני...

וזה לא פשוט הקטע הזה של ילדים , אבל ברגעי משבר יש לפיבי את החוש הזה לעשות משהו קטן שהופך אותי מבפנים וקורע אותי מצחוק....

מזה שבסוף השבוע חגגנו שנתיים ולמרות ששרון חולה, והמצברוח שלי לא היה משהו בכלל , והתוכניות שונו חגגנו בארוחה חגיגית ופינקניק ביער רק אני והוא? וקיבלתי מתנות מדהימות ששוב גורמות לי לדעת שלא משנה שדברים משתנים, ולא משנה שלפעמים העייפות הורסת כל חלקה טובה, ולא משנה שיש ימים שלמים שהעבודה גוזלת כל חלקת שפיות בנו..

עדיין, אנחנו אוהבים כמו ביום ההוא..

מזה שתאומת נפשי חזרה ,בסימבוליות מדהימה, שנתיים אחרי החתונה שלי  הערב האחרון בו נפגשנו  , שנתיים של מכתבים (שלי) התחמקויות (שלה) שיחות מסנג'ר קטועות  ודאגות הדדיות.

היא שבה .

וסיפרה על המשבר הענק, על הדיכאון , על הניתוק מהעולם, על המחשבות שלא הרפו... על הקריסה של הגוף שקרס אחרי הנפש, על הנקודה בה הבינה שזה להיות או לחדול.

והיא בחרה להיות.

על זה שעכשיו היא מטפסת שוב במעלה ההר. שיחה של שעות בין גלים וים, שיחה של המון דמעות.  ואני שם איתה יודעת שאני לא אתן לה לחדול.

מזה שהחלטתי לצאת לדרך חדשה לבד, ואני מתמודדת עם ערמה של קשיים, ערמה של פחדים ענן אי ודעות אבל תחושה שזו הדרך הנכונה?

מזה שאני כל כך רוצה לכתוב כל כך הרבה פעמים אבל לא מוצאת מילים?

כל שורה פה זה פוסט, כל מילה פותחת כל כך הרבה דלתות אצלי

ואני?

אני לא מצליחה לשבת ולהוציא הכל.