יומן

יום שישי אי שם במרץ 2001 , עם מחברת גדולה, שלל עטים והמון חששות התייצבתי במרכז הלימוד של הפתוחה בת"א.

קורס ראשון באוניברסיטה.

7 שנים עברו מאז, המון קורסים, המון מחברות, המון מבחנים.

אני שכול הילדות שלי לוותה בשתי מילים "פוטנציאל מבוזבז", אני שאמרו עלי "שאני לא עושה עם עצמי כלום", באמצע קריירה בענף תובעני , החלטתי לנסות

לחפש את הפוטנציאל הזה שלי , ועוד באקדמיה.

הרבה לילות עברו עלי, ימים, בעיקר שבתות וחגים, הכול הוקדש למטרה..

החברים שלי צחקו שיש לי מאהב שזכה לניק ממ"ן..

באמת קשה לסכם כמה מלחמות היו לי עם האקדמיה הזו.

כל בחינה והתחושה של המחנק בגרון, כל יציאה מבחינה והדמעות לנשואה, כל קבלת ציון והצעקות ממנה (שוב הוצאת מעל תשעים? מה את רוצה מעצמך!!), והרף שהצבתי שעלה

והחיוך והנה זה הולך לי, קשה , כמו חצץ אבל הולך...

ואו..

וכל פעם מכשול חדש, וכל פעם קומבינציה חדשה לעבור..

והשנה האחרונה, שההיריון היה חלק ממנה, הפח שהציבו הדודות של הפתוחה ליד השולחן שלי בבחינות של השליש הראשון, ההקאות ולא רק של החומר, הבעיטות בבחינות אמצע בדיוק שידעתי את התשובות והצלחתי לרכז אותן..עבודה סמינריונית ראשונה  שנכתבה נמחקה והוגשה  ואיך אפשר בלי הצירונים וההתערבויות על הלידה בסמסטר האחרון..

ועבודה סמינריונית אחרונה, שנעשתה בין טיטול, להנקה, לניסיון לישון, עם עזרה מחברים וריטואלים חברים אמיתיים ואיש אחד מקסים שעשה הכול בשביל לעזור לי ...

זהו,

אוגוסט 2007 , דואר רשום, מעטפה לבנה. מכתב

"שלום רב,

אנו מאשרים שסיימת את חובותיך לקבלת תואר בוגר אוניברסיטה (B.Aׂ) במדצעי החברה והרוח בהצטיינות.."

אני? בהצטיינות? בהתחלה היה לי חלום על זה, רצתי מצטיין דקאן בעיקר בשביל המלגה, אבל אז הם שינו את הנקודות ושכחתי מזה.

אני בכלל פוטנציאל מבוזבז, אני עם קשיי למידה..  אני בהצטיינות?

אז שהו שכן.

עכשיו אני מחכה להזמנה לטקס, והפעם אף אחד לא יגיד לאמא שלי.. חבל על הילדה...