יומן

אתמול היה לי ריב עם שרון, תגידו הגיוני, הזוג הזה ביחד כבר המון זמן, הורים לפעוטה , בכל הספרים כתוב שהשנה הראשונה לזוגיות והשנה הראשונה להורות אלו השנים המיועדות לפורענות

אנחנו לא קוראים ספרים.

באמת ריב על שומדבר רציני, שתי ציפיות סדין וילדה אחת שלא רוצה ללכת לישון.

אבל הוא פשוט תפס את הנקודה הכי כואבת, במודע או לא במודע (כמו שהוא טען בתוקף אחר כך ואני מאמינה לו) ולחץ.

וניסיתי להגיד לו , הלו גבר, תשחרר זה כואבב

אבל הוא לחץ

ושלפוחית הכאב שלי התפוצצה, והדמעות זלגו,.. ותוך כדי פעילות אוטומטית, יש ילדה אחת שלא רוצה לישון ואי אפשר ממש לצעוק כי בכל זאת היא על הידיים

והכאב הזה

והרציונל שלי שהוא לא מבין עד כמה הוא פוגע

בסך הכול כמה מילים, שתי צפיות וסדין...

אבל המילים.

ואחר כך הניסיונות  שלו להרגיע, להחזיר אותי מאחורי  החומה  שירדה

והמילים

ולקח לי הרבה זמן  לפתוח לו שער בחומה להסביר לו, שלא, אני לא יכולה להוציא את זה עכשיו, כי בדיוק לפני שעה הוא דרך עיקם ודרס את מה שאני מוציאה כבר הרבה זמן

והוא לא שם לב

הוא לא עשה את זה בכוונה.

ואני יודעת שיש לי חלק בזה, בדיוק כמו שיש לו. אני לא מלאכית , רחוקה מזה, וגם אני אמרתי דברים ... וגם אני כמו חיה פצועה נשכתי...

והשיחה של אחרי, שהוא הצליח להבקיע שער בחומה  לא משנה עד כמה יישרנו את ההדורים, התנצלנו , משהו  מהמילים שלו, שנגעו ישר בנקודה הכואבת שלי...

נשאר בי.

בלילה חלומות , סיוטים והכול היה מחושי עד כאב, כל כך מוחשי שלא הצלחתי לשחזר אותם, ולפנות בוקר בהנקה של פיבי, אני איתה אבל הראש...

התהפכתי עד שהשעון צלצל..

חמש עשרה בריכות, לפני האימון , 45 דקות אימון ואז עוד חמש עשרה בריכות

לעזוב, לשים מאחור, לשכוח.

הבטן מתהפכת וראש לא מרפה. לא יודעת היום הזה לא מסתדר לי אכשהו. לתוך כל הבלגן הזה מצטרף לו פאזל שקשור לעבודה שמצריך פיצוח., לא עצרתי היום לקצור את השבח היומי על ההישג הקודם...

לעזוב, לשים מאוחר לשכוח זה רק שתי ציפיות וסדין.