יומן

פיבי.

היום את בת עשרה חודשים, מדהים איך הזמן זולג לי מבין האצבעות, לא משנה כמה אמרו לי את זה , וכמה יגידו לי את זה עדיין...

בימים האחרונים את מוצאת אותי בוהה בך . לפעמים זה מצחיק אותך לפעמים אני קולטת מבט של "מה היא רוצה ממני.."

צודקת.

את גדלה בקצב מסחרר, עם כל הקיטורים שלי על זה שאת שוב מצוננת, סליחה אני שוב מצוננת בזכותך אני נפעמת כל פעם מחדש.

מהדברים שאת עושה, מהמילים שאת מרברת מהשן וחצי שיש לך.. מזה שאת יודעת כבר עכשיו  בדיוק מה את רוצה.

אוי מה מחכה לי...

פיצקה היום שלחתי אותך לגן בפעם הראשונה עם פורמולה, זו הפעם הראשונה שאנחנו נפרדות ואת הולכת בלי חלב שלי.. ובחיי זה מוזר, אני חושבת שזה יותר מוזר נפשית מפיזית. לאט לאט אני מבינה שהגיע הזמן to let go .

השילוב של זה יחד עם "ההפסד" הראשון שלי לגבי אוכל , אחת אפס לטובת העדר עושה לי משהו.

אפשהו זו אני ביני לבין החלומות האוטופיים שלי..

לכי תבני .

אל תנסי.

כי אני עוד לא הבנתי.

פיבי, אני אמא עשרה חודשים, ועדיין אני לא סגורה מה עושים, כל כך הרבה דברים נראים לי הזויים ולא שייכים ואני עוד לא מצאתי את התשובות להכול, אבל אני אמא אמורות להיות לי תשובות לא?

אתמול החלפנו לך (בואי נגלה לך את האמת, אבא החליף אמא הכניסה לשקיות) שוב את הבגדים לגדולים יותר, פתאום דברים שעלו עליך נראים קטנים ועברו לשקית "ילד 2".

ושוב הבטתי בך ואמרתי יו איזה ענקית.. ואת? את בכלל תינוקת.

ילדה שלי,

המילים לא באות לי בקלות, אבל האהבה אליך  ואל אבא שלך כן.