קשה לי לתאר את השלושה ימים האחרונים.זוועה זו מילה גסה מידי. קלה מידי.האם כל חיי הם עבודה? האם אני עבד? איפו איבדתי שוב את דעתי?
בקיצור אחרי שנשברתי סופית ממצב, פיזית נפשית מנטאלית רוחנית ואיך שלא תקראו לזה, אחרי יומיים מהגיהנום, התמוטטות בכי בלתי אופיינית ותקלות רבות נכנסתי על הבוקר אל הבולדוג. או עזרה או שלום אמרתי לו בנוסח יותר עדין, עם מילים של בחירה וקישוקושים שונים.שיחה של שעה, בה הוא טרח להגיד לי עד כמה אני חשובה , עד כמה עבודתי נפלאה, ועד כמה הוא מעריך אותי ויודע כמה אני נותנת מעצמי. רבעון שלם לקח לו לעיני הכלב הזה להוציא מילה טובה. הוא קלט שהוא חצה את הגבול הדק, הגבול המאוד עדין שלי. ושמילים לא יחלצו אותו הפעם, גם אם הם מאוד ברורות.
הבטיח להעביר כמה פרוייקטים ממני.בואו נראה אם הוא מקיים.
בתוך כל הכאוס הזה , שמחה , העצב הלחץ של העבודה פתאום כמעט ושכחתי שעוד לא סגרתי עם עצמי את השנה שהייתה. לא עשיתי סגירת מעגל. לא יודעת אני עוד צריכה לחשוב על הכל. כמו שחברה שלי אמרה היום - אני ממתינה לתובנה
רוח של סתיו.
חזרתי מהנופש עם צינון מעצבן, פעמון רוח מדליק וערמת טישו.
עכשיו אני עם הטישו והפעמון משמיע קולות מדהימים.
מעניין כמה זמן יקח לי להזיז אותו מהחלון.
שנה טובה לכולם.
שיתגשמו לנו כל המשאלות, שכול האהבות ימצאו את הדרך אלינו, שהבריאות תהייה בסדר וקצת מזומן עודף אף פעם לא הזיק.
תעשו משהו טוב לעצמכם ולעוד משהו.
לא יכולה להסביר, מאמינה כבר שבוע שזה יעבוד...
להזיק זה לא יכול לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
