רוי, איפו את. קולה של חברתי הטובה על הקו.
בבית אני עונה לה. מרגישה משהו מוזר בקול שלה.
תשבי, היא פוקדת עלי. יש לי בשורות לספר לך.
ואני כבר יודעת, משהו מאוד רע קרה. את שיחת השנה טובה העשירית שלנו ניהלנו כבר היום, סגרנו לדבר במוצאי החג ואולי לשתות משהו.
אמא של המיתולוגי שלך הלכה לעולמה . עכשיו בישרו לי והתלבטתי אם לספר לך או לא.
דומה על הקו.
אני והמיתולוגי חלקנו עשר שנות זוגיות, שהתחילו אי שם בגיל ההתבגרות.
הבית שלו היה תמיד הבית שלי.
ההורים שלו ההורים שלי.
משפחה חמה , עם אבא דומיננטי, שאימצו אותי לחיקם חיש קל. משפחה שידעה עליות לצד ירידות, חיים של עושר לצד חיים של עוני.את מרבית החגים ביליתי בחברתם. מתענגת על מאכלים מארצות זרות על שולחן חג שמותר לעשן בו, על אלכוהול בחברת הורים שהם אומנם הורים אבל יודעים בדיוק מה אני מרגישה. בית פתוח חופשי ושונה מאוד . הם היו כמו הורים שלי, לא פעם מצאתי את עצמי יושבת איתם שעות, רק אני והם. בצבא הם היו שולחים לי חבילות, ימי הולדת מתנות.
חוויות נעורים חוויות של חגים.הם תמיד היו משפחה אחרת, הוא היה שונה מהם, אבל היו קווי דמיון.
בפעם האחרונה שראיתי את כולם בתור משפחה הייתה בשבת ההיא שהודענו להם שאנחנו מתחתנים. אבא שלו אימץ אותי אל חיקו ובכה, אמא שלו לא ידעה מה להגיד. הדמעות שלה אמרו הכל
חצי שנה אח"כ אחרי עשר שנים, הכנות לחתונה נפרדנו.
נפרדו דרכנו , כתבתי פעם שמשניים שהפכו לאחד הפכנו שוב לשניים. אין לי כוח להכנס לכל הסיפור שהיה, בכל זאת חלפו הרבה שנים,לא הייתה בנו מרירות או כעס רק אהבה גדולה ומפץ של אי אפשר יחד. וידעה אחת שלי שטוב לא יהיה שם.
נותרו לנו כמה חברים משותפים, ובהתחלה עוד שמרנו על קשרי יומולדת שמח. אחרי תקופה לא ארוכה הוא הכיר את מי שהיום אישתו, והיחסים נותקו לגמרי. מוזר כמה אני מפחידה אותה.
אני יושבת עכשיו ומנסה להזכר בה. הפעם האחרונה שראיתי אותה היו שוב בנסיבות מצערות.
אני לא מצליחה להזכר כמה שנים עברו משיחת הטלפון ההיא(לדעתי שלוש). ג' חבר משותף שלנו, ששרד את הפרידה ונשאר חבר היה על הקו. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת מוקדמת עברו.אז הוא סיפר לי שאבא של אקס נפטר.
הוא היה איש חולה, לא הייתה הפתעה אבל הכאב אז. היה חד מנשוא. נסעתי עם ג' לשבעה. לא לפני סאגת הנוכחית של האקס שלי שהודיע שאם אני באה היא לא, ולא משנה שחזרתי ואמרתי שאני לא באה כי הוא צריך אותה ולא אותי. בסוף נסעתי.
אמא שלו פתחה לנו את הדלת, לבית הזה שהיה הבית שלי, חיבוק אחד ושתי נשים בוכות. בפעם הקודמת שראיתי אותה גם אז היו דמעות. הפעם הם היו כל כך שונות.
רוי כמה טוב שבאת, חכי אני אקרא לו, ואז הלכתי בשיא הטבעיות לכורסא "שלי", היא עשתה לי את הקפה בדיוק כמו שאני אוהבת וניהלנו שיחה, על החיים, על האב, על האהבה החדשה של אקסי, על האהבה שהייתה לי בזמנו.
חיים שלמים בשלוש שעות.
עכשיו זו אני שמרימה טלפון לג' לספר לו את הבשורה. אקסי מעולם לא היה חזק בשמירת יחסים, וזוגתו שתחייה הצליחה להבריח את כל החברים שלו. ידעתי שצריך לספר לו.
שיחה קצרה, עשינו כבר את שיחת השנה טובה וגם הוא ידע שיש לי בשורות לא טובות.
עידכון קטן, שתיקה גדולה מצידו. את יודעת שכבר שנה וחצי לא דיברתי איתו סח לי ג'. עכשיו הוא הפך יתום לגמרי.
לא ידעתי שהקשר נותק בצורה כזאת.
אמרתי לו שאם הוא רוצה אני אשיג לו את הטלפון שלו, אולי תבואי איתי הוא שואל, נלך אליו יחד לניחומים.
עזוב אני אומרת לו, אני לא פותחת סאגה חדשה עם אשתו.
לך אתה. תמסור לו את ניחומי.
אני אפופה.
ריח הסתיו עם הרוח, החג הקרב ובא והידיעה הזו קצת הפרו את תחושת האופטמיות שלי.
אני מסננת שיחות כבר שעה.
כל אלו שקיבלו sms מחזירים טלפונים ולי אין כוח להסביר.
צילצול מוכר.
זה שלא סגור על עצמו .
מתשהו היום השארתי לו הודעת אני רוצה להגיד לך שנה טובה, אפשהו בי אמרתי שזה בדיוק הזמן לעוד לילה של אלכוהול וסקס. והוא נראה לי פתרון מושלם לעניין.
אני עונה לו. תוך דקה וחצי הוא קולט שמשהו לא בסדר, אני מספרת לו והוא ברגישות שלו שואל אם אני רוצה לדבר מאוחר יותר. עזוב אני פולטת לו, אלו החיים. מה חדש.
ואז הוא מנחית פצצה.
יש לי חברה אני חושב.
לוקח לי ארבעה שניות לקלוט שזו לא עוד בדיחה צינית משותפת. את הסיפור עליה שמעתי בחלקים נבחרים בלילה האחרון שלנו יחד. מסתבר שהוא לקח ברצינות את העיצות שלי ונלחם עליה.
היא בחרה אותו.
אני בחושי המחודדים רואה איך הוא נופל ברשתה של תפלצת , עוד אחת שסרוט לו את הנשמה עוד יותר, ילדה בת 22 וקצת.
ואנחנו מנהלים שיחה כנה על חסרונות יתרונות, והוא מהסס ואני מדרבנת אותו לספר פרטים.
תן לפרגן לך, אנחנו חברים לא?
כן הוא פולט.
שיחה של רבע שעה, שבה אני מרגישה שזהו, היה עוד איש לחלוק איתו דברים ולא עוד.
לא יודעת למה , אני מניחה שאין לזה הסבר, אבל כמעט כל מי שחלק איתי ולו שבריר של שניה. מוצא מייד אחרי זוגיות גם אלו שמצהירים בר גלי שהם לא רוצים.
איחלתי לו שנה של אהבת אמת, אמרתי לו שאני מבינה שהסידור הכמעט זמני שלנו לא יהיה עודאבל אני מפרגנת לו.
ואני באמת מפרגנת לו.
אני יושבת עכשיו בחדר.
מנסה לעשות סדר בפצצות שנפלו עלי אחת אחרי השניה. קודם האמא של המיתולוגי עכשיו זה שלא סגור על עצמו.
הדמעות עומדות בגרון.
מה עוד יהיה היום?
אולי דיי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
