יומן

התעוררתי מהדממה.

נדמה לי שכל הקשה על המקלדת פה מרעישה עולמות. שקט מוזר

לקח לי דקה וחצי לקלוט- יום כיפור.

אומרים על היום הזה שזה יום של חשבון נפש, יום של מדיטציה המונית, כמה מהכופרים הכי גדולים שאני מכירה משדלים אותי כל שנה- רוי, אולי בכל זאת צום? מן ספורט לאומי היודי כזה.

סורי אני דבקה בשלי גם השנה, אני את החשבון שלי עם אלוהים עוד לא גמרתי.

כל אחד והחשבון נפש שלו

לדעת לסלוח.

אני חושבת שבדר"כ אני אישה דיי סלחנית, אני יודעת לסלוח, יודעת לריב ולשכוח. לא ממש מחזיקה בטן שנה שלמה בשביל להגיד סליחה.

בכל זאת הנה כמה סליחות שלי.

סליחה לעצמי, על זה שאני לא משקיע בי את מה שצריך, סליחה מהגוף שלי על לילות בלי שינה, על כמויות ניקוטין/קפאין ולפעמים גם אלכוהול.

סליחה מהנפש שלי, על זה שאני מענה אותה לפעמים בלי סיבה, על זה שאני לא תמיד שומעת אותה זועקת אלא מגבירה את הטלויזה במקום סליחה מהראש שלי, שלפעמים אני מכבה אותו בברוטליות עצומה בלילה, בדיוק שהוא רוצה להגיד לי משהו.

סליחה מהחברים שלי, שאני לא משקיעה בהם מספיק, שאני שקועה בעולם הפנימי שלי, שאני כל הזמן בעבודה. שאני מגיעה בסוף שבוע מרוסקת ושוקעת בלימודים.

סליחה מהחלומות שלי שאני  נותנת להם להתפוגג עד שאני לא בטוחה שהם שם.

סליחה מכל אלו שעובדים איתי ולא מבינים למה אני כועסת לפעמים כל כך, זה הרי אני.

סליחה לכל הגברים שלא ראיתי שמנסים לזרוק לי אהבה

סליחה לכל אלו שאוהבים אותי ואני לא מגיבה.

אני סולחת לכל אלו שפגעו בי השנה, לכל אלו שלא היו שם, לאלו שנפשי בהם כמעט נקשרה.

סאני סולחת לעצמי

אני סולחת לכולם.

השקט מתפוגג לאט, מחליף אותו רעש מוכר של אמהות, עם ילדים, רעש של המולה חדשה.

עוד כמה שעות וכל העיר תהפוך לנחיל אדם הולך ברחובות.

התוכנית.

כל מה שרציתי הסופ"ש הזה זה לאגור כוחות, היה שבוע מאוד קשה, ואני רק רוצה לישון.

פתאום הכל השתנה.

חברתי הטובה עם ביתה הקטנה באה לעיר להעביר את כיפור, עוד חברה טובה חגגה ימולדת והפכה את הסופ"ש לבואו לבקר אותי, הבשורה המשמחת היא שחברה טובה באה מהניכר ואותה אני מתה לראות.

בקיצור זה הולך להיות סופ"ש של פגישות.

לא אמרנו יום כיפור זה חשבון נפש?