התחלתי אותו ממוטטת. רק תנו לי כרית. אני מסיימת אותו בערך באותו מצב. רק כרית בבקשה..
מדהים איך ילדה בת חמישה חודשים מסוגלת לעורר בי אין סוף של אהבה רגשות והתלהבות. ולא אני לא ממש מחשיבה את עצמי מסוג אלו שילדים ממיסים , נכון אני חובבת בע"ח וידלים , וגורי אדם הם כמו כל גור בשבילי. משהו טהור.
אבל היא?עם המבט כחול ים הזה שלה, עם קצב התפתחות מדהים (אני לא מבינה בזה ממש אבל הסבירו לי) עם החיבוק הזה.
הצליחה להמיס בי את הכל, את כל הרגש היא הציפה.
בעודי מנהלת שיחה נוקבת עם אמא שלה, על החיים על אהבה, על זוגיות על חשבון נפש, באמצע שיחה קשה ונוקבת שיחה של חפירה בנפש היא זוחלת אלי (זולחת בערך) עם חצאי הברות. מבט אחד, וים של דמעות נגר ממני
קסם אנושי.
עת ערב, יצאנו אני וחברה שלי לנפוש ברחבי העיר, זו הפעם הראשונה מאז שהילדה נולדה שאנו יוצאות לבד, את הקטנה השארנו אצל אמא שלה,בעלה היקר נשלח אחר כבוד כבר עם תחילת החג לצום אצל הוריו, יצאנו רק שתינו.
לקחתי אותה לעוד חברה שלי, איתה לא היה לי כוח להתמודד, מסוג האנשים שאני אוהבת אבל שותים לי את הנשמה.
זה היה ביקור מוזר לחלטין עם רשימת אנשים הזויה. חצי שעה , בתירוץ מופלא (הילדה צריכה לינוק חייבות לזוז) ברחנו אל הבית לשי, לקחנו סרט . בשתיים בלילה גילנו שאנחנו הרוסות מערב בנות.
איזה כייף.
ביקור מולדת.
כמה שעות בחברת חברה שבאה מעבר לים, כמה מילים על מה שעובר עלי, סיפורים על חברים משותפים, על ההוא שלא סגור על עצמו (שכדאי לו שלא יתקל בה במקרה, כי היא מוכנה לסרס אותו כאן ועכשיו כדבריה) על המיתולוגי, על איש הגשם על המון דברים. שנה שלמה בשלוש שעות.כאלו רק אתמול ישבנו יחד. ולא ראינו אחת את השניה כבר שנה שלמה.
עכשיו היא נטשה, הולכת לעשות סבב שלום לפני המטוס.
ואני רציתי רק עוד קצת ממנה.
סוג של חשבון נפש לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
