יומן

משהו למעלה שומר עלי? או בוחן אותי. אחרי הבוקר הנוראי,שאני משלימה עם העובדה שזה הסוף קבעתי פגישה אצל רופא שחברה שגם היא עברה את הסיוט הזה המליצה עליו, היא מפתיע אותי בעצומת התמיכה שלה, בנתיים היא היחידה חוץ משרון שיודעת, אנחנו לא ממש קרובות, , ואחרי הבוקר היה לי הכי הגיוני לדבר איתה,. במקביל  אני מעלה שאלה ברשת, בפרום זר בו אני כותבת תחת שם בדוי מקבלת שוב תמיכה וחיזוקים, ואחת התשובות גורמת לי להבין  שאולי יש עוד אופציה שלא הציגו לי אותה,  לא התערבות אלא לתת לזה לצאת לבד. והמחשבה על לחכות לא עזבה אותי.

ערב, הגענו לרופא ההמתנה בחדר עמוס נשים עם בטן לא הייתה פשוטה,אני מתסכלת עלהן, ורוצה גם, הדמעות עולות ואני נאבקת איתן.  הפקידה  שלו קלטה והעבירה אותי לנקודת המתנה שונה. אחרי המתנה קצרה נכנסו הוא היה אדיב, מסרתי לו מי הפנתה אותי אליו הוא ביקש את התמונות אות התיק הרפואי. קלטתי שמשהו לא מסתדר לו, הוא שאל שאלות וחזר ושאל אם משהו מדד את העובר.

יאמר לזכותו שמיד שהוא ראה את התמונות הוא אמר שהוא לא רואה טעם בהתערבות.כירורגית  אלא עדיף לתת לזה לצאת לבד. לא יודעת למה, משום מה כנראה שהתעקשתי שגם הוא יעשה לי אולטרסאונד , או משהו בסגנון ואז הוא אמר לי אני רואה שזה מאוד חשוב לך, בואי אני רוצה לראות.

 עולה הכסא הלב דופק, שרון עומד ליד  לא חלפו שתי דקות ואני רואה את המבט שלו משתנה, הוא משחק עם האולטרסאונד וחזר ושאל אותי אם משהו נוסף בדק אותי.מלבד שני הרופאים שיש בתיק, אני מסבירה לו שלא, את הבדיקה האחרונה ערכתי הבוקר.

ואז הוא מסביר לי שאכן יש שק הריון מאוד קטן, אבל לידו יש עוד שק גדול ומעליו יש שק בשלבי ספיגה. כן כן היו לי ברחם שלושה עוברים, כרגע יש שניים וחצי. שני רופאים שונים שביצעו  שלוש בדיקות אולטאסאונד (אחד במוקד והשניה הרופאה שלי) לא הבחינו בשלושה שקי הריון.

בשלב הזה כל מה שראיתי היה כתם שחור. התחלתי לרעוד ולבכות יחד. הוא הסביר לשרון שגם הוא התחיל לרעוד ולהעלות דמעות , שיש שק אחד שמצב ספיגה, ואכן רוב הסיכוי שזה מה שגרם לדימום(בבקר הרופאה אמרה שזה שטף דם), והראה לי את השק השני, זה העובר הקטן, לא בטוח שהוא מתפתח,וכאן  יש עוד שק,עם התחלה של עובר. ברור שהתחלתי לבכות ולרעוד.

הרופא כמובן אמר לנו שיש אפשריות לטעויות לכולם, ורופאים רבים שמוצאים משהו אחד לא מחפשים עוד משהו, אבל הנקודה שלא הסתדרה לו זה העלייה בבטא, הוא הסביר לי אחר כך, שבגלל שהיו שני עוברים (וחצי) אז הבטא כן הגיונית, ובגלל שאני מניקה אז אי אפשר לדעת בוודאות את גיל ההיריון.

אחרי הדמעות של השמחה והשוק שלי  הוא שב והסביר לי שעדיין אין לנו אינדיקציה האם ההיריון תקין, איזה מהעוברים אם בכלל, רק עוד שבוע נדע. חזר והסביר לי שאין לי שום דרך לעשות כלום בנידון, רק ביקש לנסות לנוח ולחזור עוד שבוע. אנחנו יוצאים ממנו בשוק טוטאלי, אני מתקשרת לחברה שלי מהבוקר, ומפילה עליה את הבשורה, יאמר לזכותה שלמרות שהיא עצמה עומדת במצב עדין היא לא מרפה מהתמיכה בי, היא שמחה מאוד, ומקווה יחד איתי שהכול טעות אחת גדולה, והנה החלום שלי על תאומים מתגשם.

בדרך לאוטו החלטנו אני ושרון  להניח כרגע בצד את הכעס שיש לי על הרופאה, להניח בצד את התלונה שאני הולכת לכתוב עליה, לנסות להרגע ולעבור עוד שבוע של אי ודעות.לנסות לחשוב רק דברים טובים. אנחנו נוסעים לאמא שלו, לאסוף את פיבי, ומספרים גם לה, זו הפעם הראשונה שהיא שומעת על ההריון, ועל מה שעובר עלינו היום, היא מבקשת שאני אנוח, מבטיחה להתפלל..

לילה, אני מרגישה כמו ברכבת  הרים ענקית, בין ייאוש לתקווה, ההורמונים לא עושים את זה יותר פשוט.

אני מספרת להורים שלי, גם הם נדמה לי עולים על הרכבת הרים, השיחה זורמת, אמא שלי כרגיל מתקשה לעכל את זה, מתקשה עם התמונות ומושגים הרפואיים,אבא שלי הפוך, הזעזוע רב.

כל השבוע הזה השתדלתי, באמת, בשיחה עם שרון ידעתי שאין לי שום דבר לעשות בנידון, אני מנהלת חצאי שיחות עם היקום או אלוהים או מי שזה לא יהיה, מנסה להבין מה קורה פה, למה שוב מי שכותב את התסריט של החיים שלי החליט ללכת על אקסטרים.

הנה יש לך תאומים – אבל עצם לא בדיוק יש לך תאומים..

אני מנסה להבין עם שרון איך זה שלא סיפרתי לאף אחת מהחברות הקרובות אלי, אף אחת מהן, אני שחולקת איתן את הדברים הטובים אבל גם את הרעים לא חולקת. גם לא עם הנשואה. אני חושבת שאני לא מסוגלת להתמודד עם התגובות שלהם. לא מסוגלת להתמודד עם תגובות, ואולי בגלל זה אני גם כותבת , אבל לא מעלה לרשת.

ההורים שלי ושרון עשו גיוס, הם מביאים את פיבי, מרימים אותה, עושים פה הכול מסביב, אני משתדלת לעמוד בחלק שלי ,לא לעבוד יותר מידי קשה, ולנוח.

אני מרגישה רע, כבר כמה ימים לגמרי, ההקאות חזרו, הבחילה מלווה אותי כל היום וכל הלילה, אני מנסה לקבל את זה בהרבה חום ואהבה, בחילות והקאות זה סימן טוב לא?

כל המשפחה מתכנסת פה בסוף השבוע ואני משחקת אותה הכול בסדר..

ההרגשה של הסמרטוט שולטתתתת

עוד כמה שעות
זה מה שנשאר לי לחכות.ואלי לא? אני מפחדת מתשובה של בואי נחכה עוד כמה ימים,לא בטוחה שאשרוד מצד אחד  אני כל כך רוצה להיות אחרי, מצד שני זה כל כך מפחיד אותי . המרגש בסדר,כלומר זוועה ממש כמו בהריון הקודם,ריחות גורמים לי רע וגם ההקאות נוכחות.מקבלת אותם באהבה.

שרון  מאוד  משתדל הוא עושה כמעט הכול,ועם הלחץ בעבודה לא קל לו. אני כל כך אוהבת אותו על כך.

 הוא סופג את ההורמונים שלי באהבה. הבוקר אחרי שבוע בלי סימן היה לי דם טרי בניגוב, אני מניחה שזו כמות שולית אבל כל כך הבהיל אותי, תזכורת למצב ואני יודעת הרופא אמר שזה צפוי אבל בכל זאת. הבטחתי לנסות לנוח גם היום, להעביר את הכמה שעות האלו עד הרופא. בלי לחפור לעצמי בראש, אני יודעת שחוץ מלמלמל תפילה לכל אל אפשרי אין לי מה לעשות. ואני כל כך רוצה את ההריון הזה., אני לא מעיזה לחשוב  אפילו על הריון עם תאומים, על החלום שלי . מוכנה להסתפק במה שיתנו לי, מוכנה  להסתפק בהתחלה שכזו.

שמונה וחצי בערב.

אנחנו בהמתנה ארוכה מהרגיל, אם כבר פינאלה אז כבר, התחושה שלי טובה, אני כל כך רוצה להיות אחרי, אני מעיזה בפעם הראשונה בדרך לדבר עם שרון עם תוכניות מקצועיות שלי, על מה עושים, לבטים לגבי פרויקט , לקוחים נשימה.

נכנסים לרופא, הוא פשוט וישיר, יאללה בלי מילים בואו נראה.

ומה שהוא רואה לא טוב. אפילו אני, שידועה בחוסר ההבנה שלי באולטראסונד הבנתי.

נגמר.

השק הקטן מאוד קטן, השק השני מאוד גדול אבל אין בו עובר, רק חלמון, הרופא מחפש עובר, אני שואלת על דופק, ומבינה מהמבט שלו שאין עובר אז דופק בטח שאין.

מתלבשת, מנסה לאחוז את הדמעות, כל כך קשה. הוא מנסה להיות עדין, מסביר שהיה פה סיכוי, אבל אם הוא היה אופטימי שבוע שעבר, היום הוא יודע שזה הריון לא תקין, עדיף הוא אומר לי בשלב כזה. לתופעות ההריון שלי אחראי השק הגדול, זה מסביר את הבחילות את ההקאות, הגוף שלך מגדל שק הריון. אבל זהו, עכשיו צריך להתערב.

הוא מנסה להציע לנו לסיים את התהליך כבר מחר, אני לא מסוגלת לחושב על זה, ויש גם כל מיני דברים שקורים השבוע, החלטנו לדחות את זה לאמצע השבוע.

יצאנו החוצה, אני רואה על שרון איך הוא אוסף את עצמו ועוטף אותי, ואני בוכה, הכאב , ההתנפצות.  כל כך קרובה,כל כך לא.ואני יודעת שעדיף ככה, ויש לי את כל ההסברים הכי מנומקים והכי הגיונים.ואני יודעת שאני כבר אמא.. ואני בוכה.

אני שולחת  SMS לחברה שלי, לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת . היא מבינה, מציעה את עזרתה בכל שלב. שרון מבשר לאמא שלו, אני בוכה באוטו, היא מנסה לעודד בדרכה שלה. חזרה הבייתה. אבא שלי כמו רק שהוא יכול, מבט אחד שלו והוא כבר יודע.

הוא מנסה לנחם, אני מדברת עם אמא שלי, גם היא בדרך שלה מנסה.

הבחילה קשה לי, ההרגשה הפיזית רעה, כל זה ? למה??

שרון אומר שכמה שזה קשה, אולי זה קצת יותר קל, כי זהו עכשיו אנחנו יודעים שזה נגמר, לא עוד רכבת הרים, הוא מחבק, ועוטף אותי.

בוקר,

כל הלילה היו לי סיוטים על בתי חולים, פתאום הצטערתי שלא קבענו את הכול להיום, למה למשוך את זה. פיבי גילתה התחשבות וישנה כמעט לילה שלם, אני לא בטוחה שהיא התעוררה או שאני חלמתי.

אני מנסה לאסוף את עצמי, וקשה לי. לשרון נדמה לי קצת הוקל, הסיום הזה של הרכבת הרים, יש הריון אין הריון חצי הריון. יש תשובה, קשה, כואבת אבל ודאית.

זהו,

תשעה שבועות, שלושה  עוברים, ותור אחד לסיום הריון.

עכשיו נשאר לי לעבור את הפרצדורה, לאסוף את עצמי ולהתמודד.