יומן

בוקר יום חדש,

שרון לקח את פיבי לגן, אני המשכתי לישון, תכלס הלכתי לישון בחמש.

בבקר מצאתי רופאה שקראתי המלצות עליה בנט, הפקידה שלה נשמעת נחמדה, אני מקבלת אופטימיות. נקבע תור יותר מוקדם.

הנה דברים מסתדרים.

אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, מאמינה בטוב, ועדיין.. מתוחה קצת.

אני מנסה לנוח, ביקור בשירותים מגלה לי שהכתם הפך למסיבי יותר, אני מחליפה תחתונית ומנסה לחשוב חיובי,שוקלת אולי בכל זאת לנסות לדחוף את עצמי לביקור אצל הרופאה היום אח"צ, הכתם הפחיד אותי.

מחליטה להתייעץ  עם שרון, כל הקטע הזה שאני לא מספרת לאף אחד קשה לי, אני עוברת את זה לבד, מנסה לקורא דברים דומים.. ועדיין לבד.

אני תוהה ביני לבין עצמי אם להתקשר לנשואה ולבכות לה קצת. דיברנו שלשום ואני הצלחתי שלא להגיד כלום.

לא יודעת למה הפעם החלטתי שעד הדופק לא אומרים כלום. גם את הטקסט הזה אני לא בטוחה שאני יעלה לרשת, לא יודעת למה. אני מקווה שזה עוד משהו שאני אצחק עליו ...

 אני מעלה שאלה לרשת, בודקת רק אחרי צהרים ומגלה שיש מוקד לרפואת נשים שנועד בדיוק בשביל דברים כאלו, רק שאני בודקת עם הקופ"ח אני מגלה שהוא נסגר שעה לפני. אני עוברת למוקד אחיות, האחות שם כמעט חטפה שבץ , ולא הבינה איך זה שעוד לא ראיתי רופא. לדעתה זה גובל בחוסר אחריות, ואת דעתה על הפקידה של הרופא היא לא ממש חסכה, תלכי למוקד בלילה היא מורה לי, שרופא יראה אותך זה לא צחוק אחרי הצהרים  מגיע, שרון מגיע, ואנחנו מבלים אותו עם פיבי, אני לא נחה לרגע, ההורמונים בשיא פעולתם, אני נכנסת בשרון על כל שטות, מאוד מתוחה. והוא? מבליג, למה מה יש לו לעשות..

סוכם שלא הולכים, דעתי על הרופאים של המוקד לא חדשה, הבדיקה אמורה להיות ביום א' אז למה. אנחנו מסכמים שרק אם אני לא מרגישה טוב נלך. בערב אחרי שפיבי הולכת לישון אני אומרת לשרון שצריך ללכת, התחילו כאבים בצד ימין, ואני שוב מדממת. תרצנו משהו להורים שלי על יציאה לבילוי קצר, ארזנו את עצמנו, והלכנו למוקד.זה היה דיי זריז, אני בוכה, אנחנו מחכים. אחרי תשאול קל אצל האחיות אנחנו נכנסים לרופא, אין לו הרבה מה להגיד חוץ מבואי נעשה אולטרסאונד. והוא עושה. אני בוכה, שרון מחבק. הרופא מצביע על איזה כתם אומר יש שק הריון בתוך הרחם, כמובן ששרון ישר קלט את זה, אני רואה את אנחת הרווחה על פניו. החדשות הטובות הם שאין הפלה, שהשק מתאים לשבוע 5-6 , שזה פחות מאשר לפי החישובים שלי, החדשות העמומות הן שהוא לא רואה דופק,וזה לא אומר כלום. הוא היה עסוק בלהסביר לי שזה לא אומר כלום, שיש הריונות שמתחילים ככה בדימומים, אבל יש מצב שההיריון הפסיק להתפתח, הוא לא יודע אם הוא תקין או לא. ועוד בלה בלה ששרון כינה אותם אחר כך כסת"ח. יצאנו, שרון מחבק ומזכיר לי לנשום, הכול בסדר הוא אומר, תראי שהכול בסדר.

ואני מנסה.

אנחנו  הולכים לעשות סיבוב במחוז ילדותי, מחפשים מקום לשבת ולא מוצאים, מתנחמים בארטיק איכותי מפיצוציה, וחוזרים. אבא שלי מרים גבה, קישקשנו משהו על מקומות הבילוי בעיר. אני שונאת לשקר להם, אבל אני יודעת שמצב הזה זה עדיף, רק הלחץ שלהם חסר לי

רופאה חדשה. שעה וחצי המתנה , אמצע יום עבודה, לא היה סגור אם שרון יוכל להישאר איתי או לא. לא רוצה לעבור את זה לבד.בשקט וברוגע הוא מזיז את הפגישות שלו. אנחנו מנצלים קצת את הבלגן ונכנסים . רופאה חדשה, עדינה, מתחקרת, מראים לה את מה שהרופא מהמוקד כתב. אחרי תשאול קצר היא מבקשת לבדוק אותי.

נכנסים לחדר בדיקה, היא מבקשת משרון להישאר בחוץ, כמה דקות של המתנה, אני רואה אותה מסובבת את המתמר מפה לשם, קוראת לשרון. בקול שקט ומרגיע היא אומרת שהחדשות הטובות היא רואה התפתחות ממה שראו במוקד, לדעתה ההיריון צעיר, ולפי הבטא היא גם לא ממש חשבה שנראה דופק, מצד שני היא רואה נוזלים ברחם.

אני רועדת.

יוצאים לדבר, היא ישירה, כנה , מדברת בשקט. מסבירה לי שיש לנו סיכוי של 50:50 . יש סיכוי שהדימום ברחם יפסק ויספג, ויש סיכוי שההיריון לא יתפתח. היא דיי אופטימית, לא מבטיחה כלום אבל אומרת שבהסתמך על הבטא נראה לה שהביוץ היה מאוחר יותר, היא לא ציפתה למצוא דופק, היא אומרת שאחרי שרואים דופק הסיכוי להפלה יורד ל 5% .

שרון אופטימי, אני עוד רועדת.

היא מבקשת לראות אותי עוד שבוע, מכינה שלל בדיקות ומבקשת שבגלל שהשבוע קצר אני אלך לעשות אותם מחר. בין הבדיקות היא רוצה לראות גם בטא, לראות בכמה זה עלה.

מבקשת להפסיק להניק במיידי, אומרת לי שהייה עלי לעשות את זה ישר שהתחיל הדימום כי הנקה מכווצת את הרחם, וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים עכשיו, היא מדברת ואני חושבת על פיבי, גם ככה עברנו יום אחד בלי הנקה, ואמש הורדנו עוד הנקה.

היא שולחת אותי לנוח שבוע, מבקשת בלי מאמצים, כמה שיותר מנוחה, לכו תסבירו לה שיש לי את פיבי.

בדרך הביתה אנחנו מנהלים דיון אם לספר להורים שלי או לא. החלטנו לא לספר לאף אחד, אני לא מסוגלת להתמודד עכשיו עם הלחץ והפאניקה של אמא שלי(שבעצמה לא תהיה מסוגלת להתמודד עם זה) וגם לא עם הסביבה. קשה לי השתיקה הזו, הלא לספר, אבל אני יודעת שאני צריכה להתפקס. ולדוש בזה עם חברות לא יעשה לי טוב.

שרון מנחם אותי שזה שבוע קצר, ושהוא יעזור לי כמה שהוא יכול, הוא מבקש שאני אזכור לא להרים את פיבי ולא להתאמץ.

אני כל כך מקווה שהכול יסתדר, באמת, אני יודעת שהתחלות אצלי זה קשה, אבל למה ככה? השבוע הזה לא יהיה לי קל, אבל הבטחתי לחשוב אופטימי.

רציתי נורא שרציתי. התקווה לא עזבה. הדמיון עבד. אכשהו השתדלתי לא להתעסק  עם זה, מעבר החדרים, החופש עם פיבי, ולמרות זאת היום הזה עמד שם.

עמד כמו אבן.

ואז אחרי שעה המתנה לרופאה, נכנסו. היא בודקת, אני רואה לפי הפרצוף שלה שהיא מחפשת , קוראים לשרון פנימה, צר לה, אבל לפי כל החישובים היה צריך כבר לראות את הדופק. ואין. והיא רואה שם דברים שלא נראים לה. היא מצטערת אבל ההיריון הזה לא תקין. והדמעות , הן התחילו, וזלגו, היא עוזבת אותי בחדר בדיקה, מורה לשרון להישאר איתי עד שאני אתלבש, ואני קורסת, בין מכנס לתחתון הדמעות. הן לא מפסיקות. ואז צריך לדבר על פרוצדורות. היא שולפת את הטישו במיומנות, מסבירה לי אפשריות, ואני? לא וראה כלום מבעד למסך הדמעות. אני מרגישה את שרון מחבק, מחזק. היא משאירה עוד סוג של שביב תקווה, אולי עוד בדיקה של בטא, אבל אני ושרון יודעים, היא מציעה שניקח את כל האפשריות ונחשוב על זה בבית. והדמעות. ההיגיון אומר שטוב שעכשיו, שמה שלא התחיל טוב עדיף שלא ימשיך, אבל הלב, הוא נחמץ.

בדרך חזרה אני מתקשרת לאישתו של חבר, לפני חודשים  היא חלקה איתי את סיפור ההפלה שלה, נדהמתי על הישירות שלה. על היכולת שלה לספר לי למרות שאנחנו לא חברות כאלו קרובות, אלוהים כמה תכננתי לתת לה את החצי השני של בדיקת ההיריון, מנהג שאני מאמינה שמביא מזל..

היא מחבקת אותי טלפונית מייד, סוקרת את האופציות, מכירה את חוש ההומור השחור שלי, ומשחילה כמה בדיחות, מוציאה ממני חיוך. היא מייד שולחת אותי לרופא מומחה, אני סומכת עליה שהיא כבר עשתה חיפושים בעניין, היא באה מעולם הרפואה. לאורך כל אחרי הצהרים היא איתי על הקו, מסמת בודקת, מסבירה .

נקבע התור לרופא, עוד להיום. עכשיו צריך לספר להורים שלי.

אני יורדת למטה, בחיי שלא התכוונתי לספר להם, בטח לא עכשיו, אין לי יכולת להתמודד עם אמא שלי, אבל אין ברירה, משהו צריך לשמור על פיבי. אני חולקת איתם את העובדות, אבא שלי זע באי נוחות, אמא שלי, כמו שרק אמא שלי יכולה לנסות, עם חיוך מסבירה לי שזה הכי טוב לפיבי, עוד קצת זמן להיות בת יחידיה, אני בתמורה מנסה לעצור את הדמעות.

בגלל עיניים טכניים הם לא יכולים לשמור על פיבי, בסוף באין ברירה אנחנו נשאיר אותה אצל אמא של שרון. לא ידועת מה הוא סיפר לה.

עכשיו מה שנותר לי זה לחכות לפגישה עם הרופא, שיקבע לי תאריך.

ואז להתחיל להתמודד

אני רוי, וגם אני חלק מהסטטסיטקה.