יומן

החיים שלי זה מעגל השמחה והעצב.

אכשהו החיים שלי שלובים יחד, כמעט לכל אירוע משמח בשנים , נלווה צל של משהו מעציב.

קצת לפני החתונה שלנו הפרדה של אח שלי , השמחה על הולדת פיבי לווותה בדמעות על מותה של סבתא שלי וגם עכשיו.

אחרי 7 שנים, עשרות דמעות, סיגריות, טיוטות, וגם הריון ולידה אחת סיימתי את התואר האקדמי שלי. נכון שתכלס, כבר בספטמבר שנה שעברה קיבלתי את ההודעה שסיימתי את חובותיי לאקדמיה ועוד בהצטיינות , אבל הטקס היה השבוע.

זה אמור היה להיות רגע שיא, אני ה"פוטנציאל המבוזבז" , זו שהמורים אמרו עלי כל כך הרבה דברים, בחלקם רעים, אני שאמא שלי עד היום מסרבת להכיר בעובדה שאני לקויות למידה, אני לא רק סיימתי תואר ראשון, אני עשיתי את זה גם לבד וגם בהצטיינות.

וזה היה מאבק לא פשוט, והיו ימים שכמעט והרמתי ידיים, והיו לילות שמרוב לבכות פשוט לא ישנתי, והייתה את השאיפה הזו, להצליח, להראות להם.

והנה, הגיע היום.

ואני החלטתי שאף אחד לא עוצר אותי ביום הזה, גם לא העצב, גם לא הידיעה שבבוקר שאחרי, אני הולכת  לסיים את ההיריון , הולכת להיפרד סופית מעוד חלום .

ולמרות הכול, זה עבר לידי קצת...

שרון הגיע מוקדם, אסף את פיבי והלביש אותה בקוליות מדהימה, אספנו אוכל למסע של חמישה ימים על אי בודד (בכל זאת הילדה בימים האחרונים בעיקר רעבה), התלבשנו יפה, ונסענו. מרוב שלא רצינו לעמוד בפקקים יצא שכמו חננה אמיתית הגענו מוקדם.את הזמן העברנו בעיקר ב.. אוכל, וריצה אחרי פיבי, באופן דיי מדהים לא פגשתי אף אחד מאלו שלמדו איתי, האמת, גם לא ממש חיפשתי, משהו בי רצה שזה יעבור...

אחרי שפיבי הקסימה את כולם, ועשתה לנו שיעור ארובי, נפרדו דרכנו, שרון נשאר לשמור על פיבי ועל מקום להורים שלי, אני הלכתי לחפש את השורה והכסא שהוקצו לי.

הטקס עצמו היה משעמם, עד משעמם מאוד, הדוברים טפחו לעצמם על השכם, סיפרו עד כמה האוניברסיטה טובה, עד כמה הבוגרים טובים, כאלו שכחו שאנחנו כבר שילמנו מספיק, במהלך הטקס , מצאתי את עצמי מריצה צוחקים קלים עם שכן מצד ימין, מנהלת תכתובת SMS  עם שרון ומנסה לשרוד.

וזהו, אז הגיע הרגע לו חיכיתי בשבע שנים האחרונות, הקריאו את שמות הבוגרים, הגיעו אלי, ציינו בפני כל הקהל שאני מצטיינת, שרון עמד על במת הצילום גאה בי, אמא שלי נדחפה עם מצלמה.. לחיצות ידיים, עוד בוגרים עוד בוגרים התקווה זיקוקים וזהו למשפחה

פיבי מחאה כפיים, ומאוד רצתה לקחת ממני את הגליל עם הקלף, עוד צילומים.. ההורים שלי מנסים לשדל אותנו לבוא לארוחה חגיגית, ואני? הבחילה בעיצומה (הגוף שלי לא הפנים את המצב), והמחשבה על מחר כבר נודדת, אני מסרבת , אמא שלי חצי מתעקשת, ואז אני מזכירה לה את מחר.

שעה קלה ואנחנו בבית, שרון גאה בי עד מאוד, שמח איתי. פיבי עייפה אך מרוצה עד מאוד נרדמה. ואני? אני נשארתי ערה עוד שעות..