יומן

ביומיים שעברו מאז הבשורה אני מדחיקה קשות. פשוט מנסה לדחוס את זה למגירת האני לא שם זה לא קיים.

אחרי שקיבלתי הודעות בנוסח את ברוגז איתי מחברותי הקרובות, כי נעלמתי להן מהאופק אני חולקת איתן את המצב. התגובות לא אחרו לבוא, הן מצטערות, וממש כמו שאני הגבתי בעבר גם הן לא יודעות מה לגיד, מחפשות את המילים שינחמו ויודעות שאין כאלו. חוזרות על כל מנטרות המוכרות שזה לא אומר כלום, שעוד יהיו, ושכמה טוב שיש לי את פיבי

ולי? לי אין כוחות להכיל את השיחות האלו, אני מזהירה כל אחת מהן בנפרד שאין לי כוחות לשיחות רחמים, אני קשה, אני נוקבת לעיתים פוגעת, אבל סורי זה המצב. לא יכולה.

גם השיחות עם החברה שעברה את זה קשות לי, היא  אומנם עוטפת אותי בדאגה, אבל אני מרגישה שכול ההתעסקות עם זה, והחזרה שלה על לא נורא נהיה בהריון ביחד, קשה לי, אני רומזת לה בעדינות שקשה לי עם השיחות האלו, והיא מבינה , אני ושרון לא מדברים על זה יותר, הוא מנסה בכל כוחו לעזור לי, לא להציק לי ולתת לי את הזמן שלי לעכל את הדברים, אני מדווחת לו על תגובות, על השיחות שלי , והוא רק מזכיר לי לא לכאסח אותן, הן דואגות לך, ממש כמו שאת דואגת להן. הוא צודק, ואני מזכירה את זה לעצמי.

בוקר,

את הלילה העברתי בערנות, לא ידועת אם זה הטקס סיום, אם זה המגרה שנפתחה, אבל לישון ממש לא הצלחתי. פיבי לאות הזהות ישנה כל הלילה, ובשש וחצי קמה בשאגות קרב, אני מביאה אותה למיטה שלנו, מחבקת חזק, מכינה לה בקבוק, ומשאירה אותה לשחק איתי גם הרבה אחרי שהיא מסיימת אותו. שרון כמובן מתעורר וזה הופך להיות קצת בוקר בלגן.זהו זה הזמן, אנחנו אורזים את פיבי לגן, ונוסעים למרכז הרפואי. בדרך אנחנו עוד קצת מדברים על זה.

אפשהו בין הקבלה לחלוק, הדמעות שלי עולות, הבכי בלתי נשלט. אני מנסה לעצור את עצמי, אבל אין שום קשר בין ההיגיון לרגש. שרון מחבק חזק. עוטף.

אני חותמת על שלל טפסים מפחידים, פתאום הפרוצדורה כמו שכולם קוראים לה חוץ ממני (אני מתעקשת לקרוא לזה הפלה), הופכת לסיום הריון מרצון בשליש ראשון, ואני אומרת לשרון- למה מרצון? זה ממש לא הרצון שלי.. זה הרצון של הגוף שלי, עם אופציות מפחידות להמון סיבוכים. פרוצדורה .

הרופא מגיע, הוא מרגיע, נינוח, אני מתנצלת על הביקור האחרון, מסבירה לו את חוסר ההבנה שלי לגבי איזה יום היום  הוא   מחייך, ומעודד אותי  שאוטוטו הכול נגמר. אני נפרדת משרון בחיבוק, והולכת יחד עם האחות לחדר הניתוח, אני מחזיקה מעמד יפה עד שאני עונה לשאלות המרדים.. אז מפץ הדמעות שלי חוזר ובגדול. הרופא שלי מחבק אותי, מרגיע, מספר לי שהוא עובד עם המרדים הזה עשרים שנה, הוא מספר לצוות עד כמה רציתי את ההיריון, ומרגיע אותי שהם לא יתחילו עד שאני לא יירגע . אני מתנצלת על הדמעות, הם מסבירים לי שאין מה להתנצל. המרדים בדרכו העדינה משכיב אותי על המיטה, אנחנו מדברים על הקעקועים שלי, על הפחד ממחטים.. אני עוצמת עיניים וזהו.

חצי שעה אחר כך אני שומעת את שרון. מאבק קל ואני פוקחת עיניים. הרופא בא לדבר איתנו, אני עוד מטושטשת ושומעת אותו בחלקים נבחרים, הוא זחוח ומרוצה מעצמו, ממש כמו שאני מרוצה אחרי פרויקט טוב, הוא מספר לשרון שהכול עבר בסדר, יחסית בקלות כי הגוף התחיל להכין עצמו לפליטה ועוד כל דברים שאני לא מבינה.. איבדתי אותם באמצע, אחר כך יסתבר שהם כבר העירו אותי, שכל התהליך לקח 10 דקות ומכוון שאמרו לשרון חצי שעה הוא יצא להביא משהו מהאוטו, ואני לא הצלחתי לתת להם מספר טלפון..

חיכנו שם עוד שעתיים, בהם הכריחו אותי לאכול ולשתות, בדקו שאני בסדר. בדרך חזרה אני מספרת לשרון על הבכי, חוזרת על הבדיחות השחורות של עצמי ואומרת לו שאני עוד לא מכונה להתמודד עם זה. אני עונה ב SMS לחברות מודאגות, אין לי כוח לדבר עם אף אחד.  היחידה שאני מנהלת איתה שיחה קצרה זו חברתי שעברה את זה, אני מספרת לה שאני אחרי, שואלת כמה שאלות על מה צפוי לי, ומסכמת איתה שנדבר בערב.

אנחנו מגיעים הביתה, חילופי משמרות, שרון רץ לעבודה, אבא שלי בא לשמור עלי. אני גוררת את עצמי למיטה, מתעלמת מטלפונים. אין לי את הכוחות לדבר עם אף אחד. אחרי כמה שעות אני קמה, מגלה שבעדרי התקיימה קטסטרופה שקשורה לעבודה שלי, אני חסרת חשק וכוחות, אני שולחת שני מיילים בנידון, ויודעת  שאין לי כבר כל דרך לעשות משהו.

אחרי הצהרים שרון חוזר, אבא שלי נמצא עם פיבי בגינה, אנחנו מדברים בעיקר על הטכני, איך אני מרגישה. אני יודעת שגם לו לא קל, אבל הוא עכשיו שם הכול בצד. באמצע מגיע לי זר של שוקולדים, חברתי שעברה את זה , היא מצרפת כמה מילים. אני בוכה. ומתקשרת אליה להודות, היא  אומרת שהרעיון דווקא של בעלה, הוא יודע שאם יש משהו שמעודד אותי זה שוקולד (הוא ספק השוקולדים חו"ל שלי ), שפרחים עושים לי אפצ'י, במקור התכוונו לשלוח לך את זה לסיום, אבל יצא ככה. עזבי רוי היא אומרת לי, אני יודעת בדיוק איך את מרגישה, קחי את הזמן שלך, גם פיזית גם נפשית.

אני שוב בוכה ומודה לה.

אבא שלי חוזר עם פיבי שמאוד מרוצה שגם אמא גם אבא וגם סבא ביחד, אני מנצלת את העבודה שצריך להחזיר את אבא שלי לעבודה, ואומרת לשרון שנסע לאכול גלידה...

בערב אני לא מרגישה כל כך טוב, חוזרת לשכב, הגוף שלי מזכיר לי שהכאלו כלום הזה בכל זאת משהו.

הלילה אני ישנה בסוג של אפסית כוחות.

זהו,

הבוקר חשבתי על זה שאת בגדי ההיריון שלי שהורדו אחרי כבוד צריך להזיז, לפחות עד הפעם הבאה. אני צריכה לקנות לעצמי כל מיני דברים. כי לראשונה מזה שנתיים הגוף שלי הוא רק שלי, אני לא בהריון, אני לא מניקה. אני רק רוי.

אני יודעת שאני אצטרך להתמודד עם הצביטה הזו , שעולה בי בכל בטן הריונות ברחוב, אני יודעת שעכשיו צריך סבלנות, לתת לגוף לעשות את שלו, להשתקם, להתנקות ואז אפשר יהיה להתחיל שוב.

אני יודעת שבפעם הבאה שישאלו אותי כמה הריונות היו לי אני אגיד 2 , ושישאלו אותי כמה ילדים יש לי אני אגיד 1 .

ואני יודעת שאף אחד לא משנה כמה הוא ינסה, לא יצליח להבין את מה שאני מרגישה עכשיו.