יומן

עבר חודש.

ומה עשיתי? עשיתי את מה שאני הכי טובה בו, לטבוע בעבודה. לקחתי את כל הכעס, את כל התסכול הפחדים והתהייה" למה דווקא לי " שעוברים אני מאמינה על כל מי שעובר את הסיוט הזה לתוך עבודה.

התנפלתי על מה שאני בטוחה בו, מה שמרגיש לי הכי טוב, מקום המפלט שלי שהיה תמיד .

רק שהפעם זה לא ממש אותו דבר.

לפעמים אני תוהה מה השתנה בי, למה הפכתי להיות שאני כבר "גדולה" , אולי הפרויקט הזה, המסע  במנהרת הזמן שנכנסתי אליו בא להראות לי מה.

לא מייד קברתי את עצמי בעבודה, לא בגלל שלא רציתי, יותר בגלל שלא היה, זה בדיוק הקושי של להיות עצמאית, חודש אחד כזה של טלטלה ואני צריכה לייצב את הספינה מחדש.

אז התחלתי בזה שהלכתי כל יום לבריכה /חדר כושר. נפעמת מזה שלראשונה מזה שנתיים הגוף שלי הוא.. שלי.

אני יודעת שלרוב  זה נשמע לא נורמאלי מה שאני אומרת, אבל  תחשבו על זה שבמשך השנתיים האחרונות הייתי או בהריון או מניקה, וזה אומר הקפדה על מליון דברים, וידיעה שכל מה שאני עושה משפיע על עוד משהי.. והגוף שלי לא היה ממש במראה נורמלי.

לקח לו קצת זמן להתאושש מההלם לגוף שלי, עדיין הוא לא חזר למצב של לפני, וממה שאמרו לי זה לא יחזור, אז אני בתמורה לקחתי אותו לפעילות מבצעית בחדר כושר, והבטן שלי בתמורה לקחה אותי למקרר..לכו תבינו.

במקביל התנפלתי על עבודה. הדיבורים על לקנות בית מעולם לא נעלמו, רק חשבון הבנק לא גדל בקצב שאני רוצה, וכן היו לי עשרות שיחות עם שרון שהזכיר לי שבתוכנית שלנו אני בכלל אמורה להיות אמא בחמש שנים הבאות..

לפני שבוע קיבלתי טלפון, על הקו הפניה מלקוח פוטנציאלי שלי, רק השבוע עשיתי לו פרזנטציה מופלאה , יש לו פרויקט שאני מאוד רוצה, הם עוד בשלבי גישוש אבל הוא כל כך התרשם  שהחליט לשלוח אלי הפניה את הלקוחה הכי חשובה שלו.

 אחרי שתיים וחצי מילות נימוסים היא אומרת לי שהיא חוששת שהעזרה שהיא צריכה "קטנה עלי",הסברתי לה שהחשבונית סופגת הכול, ובדיוק בגלל משפטים כאלו אני עצמאית. בואי ניפגש ונראה מה קטן על מי אמרתי לה.נפגשנו אחרי שעתיים. וככה נכנסתי למנהרת הזמן.

לקחתי על עצמי טירוף לעשרה ימים, שנים שלא עשיתי את זה. מצאתי את עצמי מרעננת את החלודה מכל מיני תאי מוח אפורים שהשנים שחלפו מאז שעסקתי בסוג כזה של פרויקטים  .

והטירוף התחיל.

אולי הייתי צריכה לנחש שזה מה שיהיה, הכנתי את שרון שיהיו כמה ימים מטורפים, הימרתי על שלושה ימים, ביום הראשון אמרתי לשרון שיהיה קצת יותר. שבוע.

במסע הזה אני רואה את המראה שלי, מה היה קורה אילו לא..

היא מקסימה מדהימה, ורווקה על סף שנות הארבעים שלה. אני חולקת איתה את חלל העבודה שלה באופן זמני, ואני יודעת שהיא חשה בדיוק כמוני. מה היה קורה לה אילו. יש לנו רקע דומה, אהבה משותפת לעבודה,וסגנון עבודה דומה, אין הרבה כמונו. היא מספרת על הקשיים במציאת בן זוג בכל הטירוף הזה, על בן זוג אחד שאמר לה שהיא נשואה לעבודה(אוי כמה זה מוכר) אני רואה אותה ויודעת שאולי אם הכול היה קצת שונה , זו אני. וזה מפחיד.

אולי בשביל חדד את הניגוד למנהרת הזמן הזה התווסף מוטיב חדש,פיבי.

אומנם היא הייתה במערכת תמיכה מופלאה, עם אבא שלי , ושרון אבל אני.. אני מצאתי את עצמי מגיעה יותר מערב אחד , הביתה אחרי המון שעות, ופיבי עייפה אך מאוד רוצה אמא, והטלפונים של הפרויקט לא מפסיקים.

ערב אחד זה כבר חצה כל קו אדום, פיבי בעייפות יתר פשוט לא הפסיקה לצעוק עלי ולצרוח. עד שפשוט הודעתי ללקוחה שלי  שאני לא יכולה להמשיך לטפל בזה, אחרי שוך הסערה, אחרי שהצלחתי להרדים את פיבי פשוט קרסתי בבכי..

בבקר, אחרי שוך הסערה, גיליתי שהחצי שעה הזו של הבלגן גרמה לי לעוד יום שלם של בעיות. אבל בשיחת הבהרה הודעתי שעד כאן.

הניגוד הזה, בין התשוקה והאדרנלין של העבודה, הידיעה שאנחנו במרוץ כנגד הזמן מול הרצון להיות איתה, בועט בי בכל הכוח.

שבוע במנהרת הזמן, שבוע בו נזכרתי למה עזבתי את העולם הזה,שבוע של 12-14 שעות של לחץ וטירוף, ואני מרגישה- הכי זקנה.

אין עצם בגוף שלי שלא כואבת, שריר שלא מציק, וחדר כושר לא ראה אותי כבר שבוע, הסטרס הבלגן, נדמה לי שזהו אני באמת לא בנויה לזה יותר, בשיחות שהיו לי השבוע עם שרון שאלתי אותו למה אני עושה את זה? והוא הזכיר לי שזה בסך הכול פרויקט קצר, ושהכסף מצוין, ושזו הבחירה שלי.

בחירות זה דבר קשה. הרצון הזה שלי לתרום למערכה,מצד אחד, ומצד שני להיות עם פיבי זה עוד יותר קשה. נדמה היה לי שעד עכשיו דיי הצלחתי לשלב.

אני יודעת שהשבוע , עם תום הפרויקט אני אקבל מהם בקשה להמשך, אני יודעת שהם מאוד מרוצים, ובאמת קיבלו הרבה ומעבר למה שהם ציפו.אני יודעת שאני אצטרך לראות מה עושים, לבחור את הבחירה שלי.

ואני יודעת, שהנה עבר חודש, יש עוד בדיקות רפואיות שצריך לעבור, ואז לקבל שוב אור ירוק , ולהתמודד עם הפחד הזה, שקברתי עמוק במנהרה, להתמודד עם זה שאנחנו רוצים עוד ילד. ולהתמודד עם הפחד, להיכנס להריון שוב.

אבל עם זה, ממש לא התמודדתי. ואני יודעת שהגיע הזמן גם לזה.