יומן

דווקא שהיה נדמה לי שהשתחררתי, שהצלחתי ליהנות קצת מהמרוץ הזה הקרוי  חיים, שפיבי חזרה לישון לילה רצוף, שהעייפות הייתה נסבלת, שהחיים איך אומרים סבבה יחסית. היו אחלה שבועיים כאלו.

ואז הם התחילו.

חלומות /ביעותים / סיוטים

קשה לי לשים את האצבע בדיוק מתי זה התחיל, אני חושבת שזה התחיל דווקא מאחת השבתות, שבה לא התעוררתי שפיבי בכתה בבקר, שרון  דווקא כן והוא קם . לכאורה אין פה שום דבר מרעיש, אלא שאני משום מה נלחצתי, איך לא שמעתי אותה??? נכון שלא תמיד אני זו שקמה אבל לשמוע אני תמיד שומעת....

ואם קשר אולי בלי קשר  התחלתי לשמוע תינוק בוכה. לילות שלמים התעוררתי עשרות פעמים מבכי של תינוק, זינקתי לחדר של פיבי למצוא אותה ישנה כמו מלאך.

השיא היה שבאחד הבקרים בעודי יושבת בפינת העבודה שלי אני מוכנה להישבע ששמעתי תינוק בוכה, באינסטינקט ניגשתי למיטה של פיבי, לקח לי דקה וחצי להבין שהיא בכלל בגן..

 באותו אח"צ בדקתי אם יש תינוקות חדשים בסביבה, אבל לא. לאף אחד מהשכנים פה לא נולד תינוק, אף אחת מהסבתות לא שומרת על נכדים  חוץ ממני אף אחד לא שמע.

אמרתי לשרון שאני כנראה מושפעת יותר מידי מהלוחשת לרוחות, אחת הסדרות החביבות עלי .

החלטנו לפרק את זה, הפתיל שלי התקצר, והתחלתי לחשוב שהמוח שלי נדפק עם הקייץ מצד אחד, ומצד שני לילות בלי שנה עושים את זה.

שרון, הוא לא הבין איך אני לא רואה, ואני ? כרגיל לוקח לי זמן. .. הכול קשור כמובן בהריון.

כן הדבר הזה שלא מדברים עליו, אחרי הפגישה שהייתה לנו עם החברה שעזרה לי בכל הקשור לפרוצדורה(הנה גם אני התחלתי לקורא לזה ככה), ושכולה עמוק בתוך הקטע של להיכנס שוב להריון,  במין אובססיה מטורפת כולל טבלאות, שעות ובעל אחד מאוד מסכן.

אחרי שנאלצתי לנזוף בה שתפסיק להתעסק עם זה, הייתה לי הרגשה שהיא השיעור שלי, שאני רואה אותה אני צריכה לדעת לעזוב, אז אחרי שהרופא נתן אור ירוק, אמרתי לשרון, אנחנו עושים אהבה, בשביל ההנאה שלי ושלך , לא מעניין אותי ההערכות של הרופא לגבי מתי אני מבייצת החודש, אני רוצה לעשות סתם אהבה עם בעלי.

 ואם עוד משהו יגיד לי/ישאל אותי אם אנחנו "עובדים על זה"  ומה עם אח/ת לפיבי אני אשלח  אותו לעבוד..החלטתי נחרצות  אני לא נכנסת למעגל שלה, למעגל שאני הייתי  בו, דיי .

זו הייתה השיחה היחידה מאז על הריון.

עד החלומות.

שרון בדרכו שלו ניסה לפרק, דיברנו על זה, על ההופעה של הבכי, על זה שבחרתי לדחוק ולהעלים את ההיריון שלא הצליח, על הצלילה המטורפת לעבודה.. מצד אחד ועל תחושות השחרור של השבועות האחרונים, תחושה שלא הייתה כבר המון זמן.

ואז הגענו לזה שיש לי תחושה ולו יש תחושה אבל לא מדברים על זה. שרון אומר לי, תראי את עצמך בשבוע האחרון, יש בך שינויים קטנים שאני כבר יודע לזהות, וגם את יודעת לזהות..

ואני מסרבת. מסרבת. חוזרת ואומרת לו עזוב, ואם זה סתם הורמונים? הרי הד"ר אמר לי מפורשות שיש מצב לשינוי קל בכמה חודשים הקרובים. ובכל מקרה גם אם אנחנו צודקים זה מוקדם.. מאוד מוקדם.. אפילו עוד לא איחר לי, אנחנו שוב מנהלים שיחת מה יהיה אם.. אני מסרבת לנהל שיחות מה יהיה אם..

אז תתני לו מוצץ שרון פוסק, בשיא הרצינות כל פעם שאת שומעת את התינוק בוכה, תדמייני אותך נותנת לו מוצץ. J

באותו לילה נעלם התינוק הבוכה. ליום אחד.

קמתי כבדה, לא רק פיזית, מן תחושה כזו של עמימות. את פיבי שמעתי בוכה, שרון שקם מוקדם היום סימן לי לחזור לישון, טיפל בה. חצי שעה אחר כך הוא כבר נסע לעבודה והיא החליטה (ובצדק) שצריך ללכת לגן. כאב הגרון שתקף אותי לילה קודם  לא נעלם, גם לא הראש. קמתי , נשיקה חיבוק, חיוך של פיבי, בדרך כלל זה מעיר אותי בצ'יק  לא היום היום  אני עוד בתוך החלום.

אני לא זוכרת את כל פרטיו, זוכרת חלקים ממנו, את תחושת הכבדות, את הסחרחורת שהייתה כל כך מציאותית. ואת ההיריון. ידעתי שבחלום היה הריון.

אחרי שהכנסתי את פיבי לגן, התקשרתי לשרון, סיפרתי לו את פרטי החלום שזכרתי, צחקנו קצת על הפרטים שקשורים במזון ..

ומה יהיה עם החלומות על ההיריון הזה אני שואלת אותו. למה בדיוק שהתחלתי ליהנות כל הבלגן הזה התחיל. ועד ש"התינוק  הבוכה"  נעלם התחלתי לחלום כזה מוזר?

כאילו משהו מתעקש להכניס אותי שוב לחרדות ולמתחים שאני נחושה כל כך להשאיר מאחורי..אני שומעת אותו חושב, מחפש את המילים, ולא מוצא.

עזוב אני סחה לו נדבר בערב, אני לא מוכנה להיכנע לזה. הוא סוחט ממני הבטחה ללכת לנוח קצת, מטריד אותו שהגרון שלי כואב, מחר יש מסיבת סיום בגן, יום ארוך בחוץ.

אני מסרבת להיכנס למעגל הזה שוב, ומצד שני הנה אני כותבת את זה פה.